לעצור את הזמן

פרק 33

היינו בתוך המים, מתנשקים ולא מפסיקים, האוויר לא נגמר לי, לא רציתי להפסיק, כנראה גם בראד לא, גופנו היה מעל פני המים, הוא לא הפסיק ללטף את גופי, פלטנו קולות, כשנגעתי בגופו, מלטפת את חזהו, לבסוף כשהפסקנו, כי לא נותר עוד אוויר, התחלנו לצאת מין המים, בראד נשא אותי בידיו, כשכיסיתי את חזיי. הוא התנשף, וגם אני, לפתע הוא עצר, (כשעוד היינו במים) "בראד?" שאלתי מעצירתו. הוא נראה רציני ומבוהל, מביט סביבו, "מה קרה בראד?" שאלתי מפוחדת, הוא חזר לריכוז והביט בי במבט רחום ואוהב, "וואו... בחיים לא התנשקתי ככה, את פשוט... וואו..." הוא אמר ממשיך להתנשף והסמקתי. "גם אתה לא רע." אמרתי לא יודעת מה להגיד בדיוק, הנשיקה עם בראד השאירה אותי מבולבלת מאוד, "לא רע?" הוא שאל בבילבול. "א- אני לא בדיוק יודעת מה להגיד... אני מרגישה יותר מידי..." ניסיתי לדבר "מבולבלת.." הוא אמר בחיוך כאילו קרא וידע את מחשבותיי. "כן.." אמרתי בבושה והורדתי את ראשי בבושה, הוא הוריד אותי מידיו וקירב את גופי אליו, הוא הצמיד את שפתיו לאוזני ולחש: "את מדהימה בלה... גם אני אוהב אותך...", עצמתי עיניים למשמע נשימותיו הקלות באוזניי, הוא ירד עם ידיו תוך כדי ליטוף גופי כדי להוריד את תחתוניי ולפני שהספיק נשמיעה ירייה חזקה שהלחיצה את כולנו, הוא הזיז אותי לעמוד מאחוריו, ובדק מאיפה מגיע הרעש, "מה זה היה?!" אמרתי כמעט בלחש. "אני לא בטוח..." אחרי כמה דקות נשמעו קולות בכי חזקים, "בואי נצא מהאגם " הוא אמר מודאג מהרעשים ויצאנו במהירות מהאגם, "בואי ניכנס לתוך היער, אני פוחד שאלו רוצחים מצויידים בנשק" הוא אמר ומשך אותי אחריו ליער, הגענו ועצרנו ליד עץ ענקי, "קונור!!!!!!!! לאאאא!!!!!" נשמעו צרחות ובכי שהתגבר מרגע לרגע, "אימחה, בראד" אמרתי עם דמעות מכסה את פי עם ידי, "תקשיבי לי בלה.." הוא דיבר בלחש. "בראד אני פוחדת.." אמרתי בבכי. "תקשיבי לי! בלה, תתרכזי!" הוא צעק עליי בלחש, עיניו הירוקות הבהירות הפכו לירוק- כהה, "תקשיבי בלה, תתלבשי קודם כול, אחר כך אכסה אותך בבוץ ועפר", הוא אמר ונרגשתי שאני במלחמה ברצון לחיות, עוד ירייה נשמעה באוויר, והפחד התגבר, התלבשתי מהר ובראד כיסה אותי בבוץ ואדמה, "עכשיו בואי, אני אעזור לך לעלות  על העץ הזה" הוא אמר בטוח בעצמו. "מה?! השתגעת?!" אמרתי בפחד. "תשתקי ותקשיבי לי! את לא רוצה להיפגע נכון? אז תעלי על העץ!" הוא אמר כעוס, הבכי התגבר וגם הצרחות, לא ידעתי מה בדיוק היה שם אבל מה שבטוח זה לא משהו טוב בכלל. בראד עזר לי, ועלינו על העץ, הוא קטף כמה עלים וכיסה אותי בהם, "תקשיבי לי טוב, את לא יורדת מהעץ הזה לא משנה מה! ואת לא מוציאה מילה! תשבי פה בשקט גמור, אל תטעטשי אל תבכי, אל תשתעלי ותנסי לנשום בשקט, שאף אחד לא ידע שאת קיימת!" הוא אמר והרגשתי מפוחדת יותר ויותר, הדייט שלנו הפך לאסון! כזה שלא היה מתוכנן בכלל! "אני יורד.." "מה?! לא בבקשה אל תשאיר אותי כאן לבד!" התחננתי בדמעות, "ששש... תישארי כאן, ותיהיה בשקט מוחלט מבינה?" הוא אמר ובכיתי בשקט. "תעני לי מבינה?" הוא שאל כדי לקבל את הסכמתי והנהנתי. הוא  נישק במהירות את שפתיי ירד מהעץ ונעלם, ישבתי בשקט מסתתרת ומתפללת שבראד יחזור בריא ושלם...
נקודת המבט של בראד:

לא ידעתי מה בדיוק אני לא הולך לעשות, גם אני פחדתי, יותר בשביל בלה, שתקועה לה בעץ, לפתע היריות התגברו, ושמעתי בכי נשי, לא הייתי בטוח במה אני מתערב, אבל לא יכולתי לשתוק, לפתע ראיתי כמה אוהלים, וחבורת גברים, אישה ותינוק? לא, הוא היה נראה יותר כמו ילד, מהזוויות שקיבלתי של המצב נראה שהגברים התעללו באישה והתעללו הילד שלה. "אימא! אימא!" הילד דיבר בשפה לא מובנת, אבל זה היה נשמע כאילו קרא לאימו. "קונור! תעזבו אותי! קונור!" היא התאבקה מידייהם של הגברים שהחזיקו אותה בכוח. הגברים כיוונו אקדח לראשו של הילד שבכה, הוא היה נראה דתי, על ראשו הייתה כיפה, האם דווקא לא, הם לקחו לו את הכיפה וזרקו אותה על הרצפה וירו על הכיפה 3 יריות. הילד בכה, ולא יכולתי לעמוד עוד ולצפות בזוועה, התגנבתי בשקט לאחד הגברים שהחזיק בילד, האם שמה לב אליי וסימנתי לה להיות בשקט, היא הביטה בי ואז בבנה, חטפתי את האקדח השני שהיה בכיסו, ויריתי ברגליהם של השניים שהחזיקו את האישה, האישה ברחה, והילד ניצל את המצב כדי לתקוע סכין השם יודע מאיפה הייתה לא אותה! גם אני לא האמנתי! ודקר בה את האיש שהחזיק אותו והשאיר את הסכין תקועה בבטנו. הוא ברח גם, (הילד) רצתי אחריהם ותפסתי בילד, "היי! מי אתה?!" שאלתי והוא כנראה לא הבין אותי (אל תשכחו שהם מדברים באנגלית הסיפור הוא בארצות הברית וזה..) "אימא!" הוא צעק וניסה לברוח. "קונור!!" היא צעקה וחזרה ל"הציל" את בנה ממני. "אל תיגע בבני!" היא צעקה ורק אז הבנתי, היא מדברת בכלל בעברית. "אני טוב" אמרתי בעברית מנסה להרגיע אותם. שיחררתי את בנה והוא חיבק את אימו בבכי. "תודה." היא אמרה בהיסוס. "מה השם שלך?" היא שאלה באנגלית כי ידעה. "אז את מדברת אנגלית? שמי בראד, מה שמך?" "אני יודעת אנגלית, קצת, שמי מריה, וזה בני קונור.." היא אמרה והרגשתי משהו חשוד בדברייה. "רגע אבל קונור? מריה? אלו לא שמות יהודיהים?" שאלתי מופתע. "אלו לא באמת השמות שלנו... קוראים לנו כך רק כדי שלא יידעו שאנחנו יהודים..." אמרה האם ולא הפסיקה לחבק את בנה שהתבייש. "אז.. איך באמת קוראים לכם?" "קוראים לנ..." "לא! אנחנו לא יכולים להגיד לך." אמרה האם שקטעה את בנה שכמעט עמד לספר לי. "מה אתם עושים כאן?" שאלתי מעביר נושא. "סתם אנחנו... לא חשוב, תודה שהצלת אותנו בראד, אבל לא נבטח בך..." היא אמרה והלכה עם בנה. "ביי בראד" אמר הילד בעברית. ולפתע נזכרתי! בלה! מיהרתי אליה וכשמצאתי אותה היא הייתה על האדמה עם דם בברכה. -( בברך שלה). "בלה! מה קרה?" נבהלתי והיא נראתה מאושרת כשראתה אותי. נשקתי לשפתייה והיא לא דיברה, הרמתי אותה על ידי והלכנו חזרה למכונית, בחזרה הביתה.. בלי מילים, כמעט בלי נשימה, היא נרדמה בידי, כ"כ שקטה ורגועה, כאילו לא קרה דבר.... למרות הכול, כול מה שקרה היא נראתה מאושרת.....