לעצור את הזמן

פרק 30 + פרק 31

לכבוד הפרק העגול, אני עושה לכן פרק כפול!! נ.ב קראתי את התגובות שלכן על הפרק הקודם, וכול מה שיש לי להגיד לכן, שב"לעצור את הזמן" הכול יכול לקרות, אז תגלו הכול בקרוב... מבטיחה ;-)

נ"מ של הסיפור/ בלה: 

הרגשתי מנופצת, כול מה שרציתי, זה לחזור כבר הביתה ולשכוח מהכול! לא היה לי כוח לעוד מערכה... שון חיבק אותי חזק, במשך דקות שלמות ולא נתן לי להשתחרר, גם אני התגעגעתי אליו, אבל היחיד שרציתי לפגוש עכשיו באמת, זה את בראד, מה שקרה קודם עוד לא נגמר, ולא התייחסתי אליו טוב בפעם האחרונה שניפגשנו... "שון?" אמרתי והשתחררתי מהחיבוק. "מה בל?" הוא שאל בקול רחום. "אני רוצה לראות את בראד..." הוא נאנח בעצב ואמר: "בסדר..." אחרי כמה דקות, בראד נכנס, הוא מיהר אליי לחבק אותי. "בראד, חחח אתה חונק אותי!" אמרתי וצחקתי. "אני מצטער, אני פשוט כ"כ מאושר לראות שאת.." לפתע הוא הפסיק את דבריו כעושה טעות. "חיה?" השלמתי אותו. "כ-כן.." הוא אמר בקול דואג. "זה בסדר, אני מצטערת שזה מה שקרה..." אמרתי באכזבה עצמית. "לא, עם כבר אני זה שצריך להצטער, נפלתי עלייך עם התיק הזה... זה היה דפוק, מצטער..." הוא אמר בקול של ילד קטן ואומלל. קירבתי את פניו אליי מלטפת אותן בידיי, ונשקתי למצחו מצמידה את שפתיי למצחו הקר, "זה בסדר... אני שמחה שאתה כאן..." לחשתי. " גם אני שמח..." הוא אמר בעיניים עצומות ורגועות.

בראד פלט אנחה כששפתיי עוד היו צמודות למצחו, התרחקתי מפניו, "מה זה היה?" שאלתי מופתעת. "השפתיים שלך... הן כ"כ רכות..  הלוואי.." הוא אמר לא מצליח לסיים את משפטו. "הלוואי מה?" שאלתי בקול שקט. הוא היסס לכמה דקות ואמר: "הלוואי ויכולתי להרגיש אותן באמת..." לפתע דפיקות ליבי גברו, הרגשתי תחושת רעד בגוף, מצד אחד מפחידה, מצד שני מרגיעה וחמה... בראד הרים את ראשו מכוון אותו אליי, הוא התקרב אליי לאט, עד ש... "שעת כיבוי אורות, מצטערת הילדה צריכה לישון..." קטעה אותנו האחות.. "טוב, אני אבוא מחר, לילה טוב, בלה..." הוא אמר נבוך ויצא מהחדר... "חכה!" עצרתי אותו. "מה קרה בלה?" הוא נבהל מתגובתי. "תוכל... להישאר לישון פה הלילה?... אל תשאיר אותי לבד.." התחננתי. "בסדר." הוא אמר בהיסוס ויצא מין החדר....
פרק 31:
נ"מ של בראד:

באותו לילה, הרגשתי פיספוס, כ"כ רציתי שזה יקרה, אבל.. זה לא קרה... רוב הלילה התעסקתי בלהירדם, לא לחשוב לשנייה על בלה, זה לא הצליח... לצערי... הבטתי בבלה, שישנה כמו מלאך... לידנו היה חדר צמוד, שבוא ישנה אישתו של וויליאם, הוא גם ישן שם הלילה, עד שכמעט נרדמתי שמעתי צרחות אימים. "אהההההה!!!!!!!!" בלה ואני התעוררנו בפחד, וגם וויליאם, "מהר! קראו לאחות! ירדו המים!" צעק וויליאם, ורצתי לאחות. הוא ובלה ניסו להרגיע את האישה הכורעת ללדת.
נ"מ של הסיפור/ בלה:

התעוררנו לצרחות אימים של האישה שישנה לידנו, "מהר! קראו לאחות! ירדו המים!" צעק בעלה בלחץ, בראד רץ לקרוא לאחות בינתיים שאנחנו ניסינו להרגיע את האישה. "אאאההההההה!!!! אההההה!!!!! איפה הרופא!!!!!?!!" היא צרחה בפנים אדומות, הרופאים הגיעו במהירות ולקחו אותה לחדר לידה, זה היה מלחיץ, בעלה כמעט לא התעלף שם בעצמו... אכן לילה מלחיץ..
נ"מ של בראד:

אין, אין! הלילה הזה לא הולך להיגמר! כשחזרתי לחדר בלה שכבה מטרדת ודואגת. "אל תדאגי, היא תלד בקרוב, והכול יהיה בסדר.." הרגעתי אותה, "אני לא דואגת ללידה, אני דואגת לאימא, לידה ישר אחרי ניתוח, זה לא קצת מסוכן..?" היא שאלה וגם אצלי נדלקה לפתע הנורה האדומה, במשך שעתיים, חיכינו לדבר, "לפי מה שאומרים הרופאים, היא תלד בקיסרי, אני כ"כ דואג..." אמר וויליאם כשניכנס לחדר מודאג. כולנו חיכינו לדבר...
נ"מ של הסיפור/ בלה:

לפתע נכנס הרופא ונשא עימו תינוק קטן. "אני לא מאמין.." קם וויליאן באושר כשלקח את התינוק מידי הרופא הלא מאושר מהמצב. "וויליאם, בוא רגע, אני צריך אותל לשנייה" אמר הרופא, וויליאם נתן לי (לבלה) להחזיק את התינוק.

"מה מצבה?" שאל וויליאם, "קשה.. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך.." אמר הרופא. "איפה התינוק השני? אמרו לנו באולטרה סאונד שיש שתיים לא?" שאל וויליאם מודאג. "על זה בדיוק רציתי לדבר איתך, התינוקות לא היו צריכים להיוולד, אני מתכוון, הם לא היו שורדים, בגלל שהיא אחרי ניתוח... בנס הצלחנו להציל אחד, אבל השני... לצערינו לא הצלחנו להציל... אני מצטער..." אמר הרופא והרכין את ראשו. וויליאם היה בשוק, הוא התחיל להתפרץ ולבכות, "קחו מכאן את הילד!" אמרתי ונתתי אותו לבראד שהעביר אותו לרופא שיצא. "וויליאם מה קרה?!" שאל בראד וניסה להרגיע אותו מפרץ עצביו. "הבן השני שלי מת... הם הצליחו להציל רק אחד!!!" הוא התפרץ בבכי מר, כשאני ובראד הבטנו בו בשוק....