לעצור את הזמן

פרק 54

"שקרן!!!!! לא!!" צרח שון ובעט בבקיר בשיא הזעם, הוא ברח למעלה ואחרי דקה נשמעה טריקה חזקה של הדלת, צמרמורת קשה עברה בגופי. "בן זו.. " "די!" קטעתי את דבריו של בראד. "את מצדיקה את המהומה הזאת שהוא עולל?!", התעצבן בראד. "לא אני.." "אני באתי לטובתך בלה! הגנתי עלייך ואת משתיקה אותי?" אמר בראד פגוע. "תפסיק. ותודה על הכול, אבל די.. אני אסתדר, מזל טוב שיהיה לך..." אמרתי והלכתי כשהוא שתק. התיישבתי מחוץ לדלתו של שון ושמעתי אותו בוכה, לא העזתי להוציא מילה, ישבתי עם הגב לדלת וניסיתי לחשוב מה לעשות כשכול מה שרציתי, היה לחבק את שון... הרגשתי את גבו כאילו היה צמוד לגבי, "שון..." ניסיתי לדבר. "שון..." שאלתי ולא הרגשתי את גבו יותר. "מה..?" הוא ענה לפתע. "אני מצטערת..." לחשתי. "תכנסי. אני לא רוצה שתשבי על הרצפה הקרה..." הוא אמר ואני לא האמנתי שידע שאני יושבת על הרצפה מחוץ לדלתו, פתחתי את הדלת וראיתי אותו שוכב על מיטתו בלי חולצתו, "אתה בסדר?" שאלתי נכנס לחדרו לאט, "לא. אני מדמם..." הוא לחש בקול צרוד. התיישבתי לידו על המיטה, "מדמם? בלי דם?" שאלתי בבלבול. הוא תפס בידי והצמיד אותה לחזהו. "אני מדמם כאן. בלב בלה..." הוא אמר ועזב את ידי אחרי כמה שניות שתפס את מבטי. "אני רציתי לספר לך... אבל לא רציתי שתמות... הבטחת לטפל בביתי..." אמרתי עם דמעות חנוקות. "אני לא אמות... אני אוהב אותך יותר מידי כדי למות עכשיו..." הוא אמר והשתעל. "עכשיו... אבל מה יהיה אז?.." מילמלתי. "יש לי שאלה בלה, את בטוחה שתמותי? ועם את תמותי אז התינוק לא ימות איתך? ומאיפה את יודעת שזאת דווקא בת?" הוא שאל וחיוך עלה בפניי. "טוב, זאת לא שאלה אחת...", נאנחתי "כן... אני כמעט בטוחה שכן, אלא עם כן יצילו אותי בנס... לשאלתך השנייה, היא לא תמות איתי... כנראה יוציאו אותה בזמן...", "כנראה?" הוא קטע אותי. "לשאלתך האחרונה, אנסה להסביר, לפני כמה ימים.. התגלו אליי 2 דמיות... אמי וטום... ה-הם גילו לי שתיהיה לי בת... אמי אמרה שהיא ראתה אותה... כראה היא עוד מלאך..." אמרתי ויצאה ממני ההקלה. "אמי וטום? מי הם? אני מכיר?" הוא הציף אותי בשאלות. "אמי וטום, הם היו האחים האמיתיים שלי..." אמרתי ודמעה עלתה בעיניי. "האחים שלך? היו לך אחים? איך לא ידעתי? מה קרה להם?!" הוא שאל מבולבל. "כן, הם היו אחיי... אחיי הגדולים... גידלו אותי כשתי הורים כשאימא מתה.... איך הם מתו? לא יודעת... הלכו ולא חזרו..." אמרתי מנגבת את הדמעות. "מה זאת אומרת? תספרי לי.." הוא אמר בביטחון. "טוב, אז ככה זה התחיל... טום ואמי היו אחיי הם היו גדולים ממני ב- 6 שנים. שלושתינו נשלחו לבית יתומים, בכוח... שם התייחסו אל שלושתינו כעבריינים. אמי וטום אהבו אותי, ורצו שאחשוב שהם ההורים שלי, אבל בגיל 8 גיליתי את האמת, הם היו אחיי, טום אפילו שעקר לי והמציא לי סעפורי זוועות על הלידה של אימי, ושיקר לי שהם שכבו, אבל זה לא עזר, גיליתי את האמת, אבל... זה היה כבר מאוחר מידי... איימו לקחת אותי מהם, אני לא יודעת מי, אבל כשזה לא עזר, הם שלחו בריונים שייקחו את אימי, טום התנגד והחביא אותי ואותה, עד שהרגו אותו, אני ואימי נשארנו לבד, לקחו אותי ממנה בכוח כשמצאו אותנו, נשלחתי לפנימיה החדשה, שהייתה ביתי... ואימי..? התאבדה כמה שנים אחרי זה, כששיקרו לה שלא לקחו אותי לפנימייה אלא לאנסים שהרגו אותי, היא מתה... ואני נשארתי לבד.... תמיד נשבעתי לעצמי, שיבוא היום ואעצור את זמני, אהיה מוכנה לזה..." אמרתי ופיו של שון נפער. "אני בשוק.." הוא אמר לבסוף. "תקשיבי בלה... אני אפילו לא יודע מה להגיד.... קשה לי להאמין... אבל אני מאמין... אני לא אתגבר על זה בחיים... כי אני אוהב אותך יותר מידי..."