לעצור את הזמן

פרק 42

ואו בנות! אף פעם לא ראיתי כזאת התייחסות וכזה עיניין בסיפור! אני פשוט מאושרת שיש לי קוראות כאלה! חולה עליכן!! <3

שון ובראד הביטו בי פעורי עיניים וקפואי פנים. במיוחד שון, הוא סבל מזה שכאב לי, מזה שאני סבלתי. "עכשיו תגידי לי מה שאני רוצה לשמוע?" הוא שאל במבט מרוצה. "בחיים לא. מצדי תהרוג אותי, תשרוף את גופתי, אני בחיים לא אגיד את זה!" עמדתי על דעתי, עקשנית יותר מאי פעם. "עקשנית היא כן שון, תיהיה בטוח.." הוא קרץ במבט חצוץ לעבר שון שנראה רע וסובל. "אני יודע. ויודע מה עוד אני יודע? שהיא בחיים לא תאהב אפס כמוך!" אמר שון נלחם כנגד הכאב. "יודעת מה? תגידי תודה לחבר שלך, כי עכשיו, עד שלא תגידי לי את האמת." "את השקר אתה מתכוון" קטע שון במלמול. "האמת!, את תסבלי יותר מאי פעם, הסבל שלך יהיה עמוק, וכואב.." הוא לחש צמוד לאוזני. "תעזוב אותה יהומו מזויין!" ניסה בראד לצעוק. "הומו?! זה הומו, אה?" הוא אמר ומול פניהם של שון ובראד, הצמיד את שפתיו בכוח לשלי, נאבקתי אך הוא החזיק את פניי ונהנה מהנשיקה הזאת, הוא ניסה לחדור עם לשונו וחסמתי אותו, כשהבין שזה לא יקרה הוא התחיל לנשק את צווארי בתשוקה והעביר מבט רשע למבטיהם הכאובים של שון ובראד, נאבקתי למשמע גניחותיו והאנחות של מייק, הרגשתי שאני מקיאה עוד רגע. "טוב די! אתה לא הומו! תעזוב אותה רק!" התחנן בראד שיפסיק, העינוי הזה היה מספיק עבורם, ניסיתי להתנקות מטעמו של מייק, טעם מר ומגעיל. "זאת רק ההתחלה בלוש... רק ההתחלה... ק' ר'!" הוא קרא לעבדיו. "קחו מכאן את השניים והשאירו אותי לבד. עם בלה." הוא אמר והעיף מבטו אליי. "לא! אל תיגע בה!" הם התחננו וזה לא הצליח, גם הפעם... נשארו אני, מייק לבד.. " טוב אז בלה... נשארנו לבד" הוא התהלך בחדר והרגשתי את הפחד מתפשט בגופי. "אל תדאגי, אני לא רוצה אותך כמו שרציתי פעם....  אני שונה, זה באשמתך!" הוא אמר בכעס ודפק על השולחן מקפיץ את ליבי. "אני כבר לא מי שאת מכירה, את  לא הכרת אותי ככה... עכשיו תכירי..." הוא אמר והוציא מצלמה וסכין. "מה אתה הולך לעשות?!" שאלתי כמעט בבכי. "להנות.." הוא אמר ודמעות התפשטו בעיניי. "אוו... אל תבכי יקירה, אני לא הולך להרוג אותך... אני רק רוצה שחבר שלך יסבול כמו שאני סבלתי," הוא אמר נחוש בדעתו. "אז למה עשית הכול? יכולת פשוט להרוג אותו!" אמרתי בכעס. "נכון, את צודקת. יכולתי להרוג אותו, אבל בחרתי לעשות את זה לאט, מצד אחד אני יכול לפגוע באחד, קל וחלק, מצד שני אני יכול לגרום לשניים לסבול, לאט עד הסוף, זה מהנה יותר..." הוא אמר בקול זדוני. התחלתי לבכות עוד יותר. "עכשיו תקשיבי לי טוב", הוא התקרב אליי עם הסכין במהירות וכמעט נחנקתי מפחד המהירות שהוא קירב אליי את סכינו. "אני הולך לצלם אותך, סובלת, ואז.. אני הולך להראות את זה לחברים שלך.." הוא אמר, ובלעתי את רוקי בפחד. "תתחילי לבכות, ליילל, לצעוק, אני מרשה לך" הוא אמר והפעיל את המצלמה. "בחיים לא, בחיים לא אתן לך את התחושה שניצחת." אמרתי למרות הכאב. "חבל..." "אאהה!" צעקתי כשהוא העביר את להב הסכין בידי.  זה שרף מבפנים, הורג אותי לאט לאט... "תצעקי! קדימה!" הוא לחץ עליי עם קולו. "בחיים לו!" נאנקתי בכאב. "תצעקי אמרתי תצעקי!!!" הוא צרח עליי. "לאאאא!!!!!!!" צרחתי והוא נראה מרוצה. "עוד" הוא ציווה. "זה לא הספיק לך?" אמרתי כמעט בלי קול יורקת שאריות רוק יבשות. "לא!" הוא אמר בהנאה. הוא העביר את הלהב שוב בידי, וזה כאב עוד יותר. "אאאאהההההה!!!!!!" צרחתי, ורק יכולתי לדמיין מה שמעו שון ובראד  בצד השני... כאב, כאב תופת....