לעצור את הזמן

פרק 4

לואי היה קרוב מאוד לפניי זה הפחיד.. בחיים לא היינו כ"כ קרובים זה לזה... "את סולחת לי?" הוא שאל והנהנתי. הוא התקרב ונישק את שפתיי, נשיקה קצרה מאוד שמאשרת שהוויכוח נגמר, הוא קם ועזר לי לקום, "עם ליאם היה רואה את זה היה חושב.." "חושב מה?! לא עשינו כלום! " קטעתי אותו. "אני יודע.. את עדיין תיפגשי עם הדן הזה מחר?" שאל לואי מאוכזב. "כן. בסך הכול נכיר... לא ביג דיל.." אמרתי מנסה לחייך. "אני פשוט לא רוצה לאבד אותך... גם ליאם לא רוצה..." הוא אמר בקול ילדותי. "אבל תחשוב שמשהו היה קורה, והיינו מתפצלים, לא רואים זה את זה, תקועים רחוק כ"כ זה מזה.. בלי לדעת איפה האחר.. מה היית עושה?" שאלתי. הוא הביט בי בעיניו הכחולות  ההכהות, "בחיים אני לא אבין את הדימיון המפותח שלך, אד...", הוא צחק. "די! נו זה רציני! מה עם אחד מאיתנו היה נעלם, מהיית עושה?" אמרתי מנסה להחזיר אותו לריכוז. "אמ.. תלוי מי זה היה... עם זאת היית את, הייתי דואג יותר אבל אני יודע שאת מסתדרת נהדר עם הכול, יש בך משהו שקשה להבין! " הוא אמר והביט עמוק לתוך עיניי. התקרבתי אליו ושמתי לב שהוא אליי, "מה כבר יכול להיות מסתורי בי?.." שאלתי בלחש. "הקול, המבטים, העיניים, הרגש, אני בחיים לא אצליח להבין מי את.." הוא לחש לי כשהיינו קרובים לפתע הדלת נפתחה, "אדל אני רציתי.." אני ולואי התרחקנו זה מזה במהירות, ונחשו מי זה היה? נכון, ליאם. איך הוא מגיע תמיד בזמן הלא נכון! חשבתי לעצמי. "ליאם זה לא מה שאתה חושב.." אמרתי בשקט. "זה בדיוק מה שאני חושב..." הוא אמר זרק את הפרח שהביא על הרצפה, ויצא בזעם מהחדר. "אני לא יכולה יותר!!" התעצבנתי. "טוב, אני צריך ללכת... ביי אד.." הוא אמר בקול מאוכזב ויצא מהחדר. נאנחתי בהתייאשות, והלכתי לשכב לישון... מחר הדייט שלי.. ואני צריכה להיות רגועה.. חשבתי לעצמי.

~למחרת~

ניסיתי לתפוס את דן בפייסבוק, אבל הוא לא היה מחובר כול היום! מוזר...

בערב, התארגנתי לפגישה שלנו, לבשתי חולצה רופפת שכתוב עליה "kiss me" וג'ינס ארוך כהה משופשף. ונעלתי נעלי בובה לבנות. עשיתי מחליק, התאפרתי ויצאתי לדייט, כשהגעתי לפארק היה די חשוך, היו שם כמה זוגות שהלכו, חיקיתי במשך רבע שעה והוא לא הגיע.. חשבתי שהוא הולך לייבש אותי, עד ששמתי לב לאיזה גבר בלבוש שחור שעומד נשען ליד איזה עץ, הוא לא הביט בי, חשבתי שאולי זה הוא... רציתי לגשת לשאול אבל ראיתי את חבריו באים והם הלכו לסיבוב בפארק, דן לא הגיע... לפתע שמעתי צעדים, מישהו עטף את עיניי, "דן?" שאלתי בחיוך. "אה! לא! טעית!" לפתע עיניי נפקחו וראיתי את לואי! "מה אתה עושה פה! אני צריכה להיפגש עכשיו עם דן!" אמרתי מרחיקה אותו ממני. "רק רציתי לוודא שזה באמת דן..." הוא אמר והרגשתי כעוסה. "מספיק לך. רגע איפה ליאם?" שאלתי בדאגה. "הוא עצוב... הוא לא מדבר איתי... אני חושב שהוא אמר משהו על לנסוע... לעזוב.. אני לא בטוח.." " הוא לא יכול לעזוב! אני צריכה אותו! הוא ואתה החברים הכי טובים שלי!" אמרתי ולפתע שמענו צעדים. "אולי זה דן?" שאלתי מפוחדת פתאום. "אני אחכה איתך פה." אמר לואי והחזיק לי חזק את היד. לפתע ראינו אישה זקנה מאוד, לבושה באדום. פלטתי צווחה קטנה מרוב שנבהלתי ואז כשראיתי שזאת רק זקנה נבהלתי היא העיפה לכיווני מבט מאים וזזתי אחורה. "בני נוער טיפשים!! מה אתם עושים כאן?!" היא אמרה בטון עצבני. "אני מחכה ל..." "לחכות!", היא אמרה בליגלוג. "גם אני פעם חיכיתי, בגלל זה גם הזדקנתי! לכי הביתה!" היא צעקה עליי. "אני לא הולכת! זה לא המקום שלך, אני יעשה פה מה שאני רוצה!" התעצבנתי. היא התקרבה לדחוף אותי והזזתי אותה ממני והיא נפלה. "מה עשית?" נבהל לואי. "ילדים מפגרים!! ילדים בני זונות! אתם חוטאים ככה מיום ליום!! ואת!", היא אמרה והצביעה עליי. "אני מכירה אותך יותר ממה שאת חושבת! עוד לפני שנולדת הכרתי אותך! והנה היום שגדלת הגיע! מפילה נשים מסכנות בלי רחמים!!" היא צעקה וליבי התמרר, "אמן תקוללו!! אתם מתגרים במזל בגלל שאתם צעירים! אבל יבוא היום בוא תתגרו במזל יותר מידי... זה יהיה היום... שבוא תשחקו גם בדם... הדם שלכם!" היא אמרה בקול רציני ופחד היכה אותי ואת לואי. "אל תקשיבי לה..." לחש לי לואי. "סתום את הפה שלך! ילד מפגר! דם!! אני לא אהיה כאן כשייקברו אותם באדמה!" היא צעקה עלינו, היא קמה ונעלמה בין הביניינים. "איזה חצופה!" אמרתי בכעס. "את חושבת שהיא צודקת?" שאל לואי מפוחד. "שנשחק בדם?! בדם שלה אולי! בת שרמוטה... מי היא שתקלל אותנו?!" כעסתי והחזקתי חזק את ידי בצורת אגרוף. "בואי נלך, דן  בטוח לא ייגיע היום." אמר לואי הושיט לי את ידו והלכנו...