לעצור את הזמן

פרק 22

*לפני שאמשיך אני רוצה להגיד לכן תודה! אתן הסיבה שלי להמשיך את הסיפור! אתן נפלאות, ואני שמחה שאתן מעריכות את הכתיבה שלי! בקיצור... תודה <3 

*עדיין נקודת מבט של מייק:

בבוקר, התעוררתי מוגדם יותר מבלה, והלכתי לסלון, ראיתי שאד עוד ישן, והלכתי בשקט בשקט אל המרפסת שהייתה בחדרי, (בו גם ישנה בלה) הסתכלתי על השמש העולה, וניסיתי לחשוב, מנסה להתנתק מהמחשבות על בלה, ולא יכול... אחרי כמה דקות הרגשתי מישהו מחבק את מותניי מאחורה, "מייק..?" קולה של בלה נשמע חושש פתאום. לא הסתובבתי אליה המשכתי להסתכל על הזריחה, "רק... רק רציתי להגיד לך תודה..." היא אמרה בקול מתוק ועדיין. ולרגע כול מחשבותיי התרכחו... "על מה?" שאלתי בתמימות עם הגב אליה, היא נעמה לידה ממששת את ידי, "מה זאת אומרת על מה? על הכול, בחיים לא ראיתי טוב לב שכזו... אתה.. אתה משדר אליי כ"כ הרבה אהבה", לרגע הייתי בטוח שהיא הבינה. "אהבה?" מילמלתי. "כן, אני מרגישה שאתה כמו אחי הגדול, דואג לי, ושומר שאהיה בסדר..." היא אמרה, והרגשתי צביטה בלב, היא לא הבינה... :(

שררו כמה דקות של שקט, הצצתי לעבר עינייה של בלה שנצצו מהשמש, פנים חלקות ועדינות כ"כ.. "מייק.. למה אתה לא עונה לי?... אתה לא מרגיש ככה?.." היא אמרה באכזבה עמוקה, "כן, את צודקת.." אמרתי כדי שלא תיהייה עצובה... לא יכולתי לחשוב על העובדה שמילותיי יהפכו אותה לעצובה..

"אז... חשבת על מה שאמרתי לך אתמול?" היא שאלה וליבי התנפץ, באתי להגיד משהו אך קולו של אד עצר אותי, "הכנתי אוכל,  בואו!" בלה שכחה לרגע מהנושא ומשכה בידי אל השולחן.
נקודת המבט של בראד:

יצאנו ללא כל ידיעה נוספת או כיוון לחפש את בלה, הצ'יפ לא היה עליה עוד, ומה שנשאר לעשות זה לתלות מודעות שואלים מה עם ונסה? אמרנו לה שיצאנו לטיול גיבוש בעיר, והיא בתמימותה וטיפשותה הסכימה. שכרנו דירה לכולנו והתחלנו בחיפושים... "אתם חושבים שנמצא אותה בכלל? אולי היא כבר.." אמרתי בדאגה, "שתוק! היא חיה!" קטעה אותי רוזלי  בכעס. עבר חודש, ולא מצאנו אותה... היינו כמעט מתים מעייפות..
נקודת המבט של בלה:

עבר חודש, ולא הרגשתי רע בכלל, אני ומייק התחברנו אבל משהו במייק השתנה, הוא נהפך לרציני, כאילו היה אבא שלי, אני מודה שגם בי משהו השתנה, התרגלתי לעיר והכרתי המון אנשים חדשים, ויצאתי להמון מסיבות..
נקודת המבט של מייק:

עבר חודש, ובחודש הזה בלה השתנתה זה היה ממש מוזר, אבל זה לא שינה לי כלום, אהבתי את ההתנהגות של ה'בחורה הרעה' שלה,  אבל לא ידעתי איך אני אמור להגיד לה שאני אוהב אותה, ישבתי בחדרי וניסיתי לתרגל בשקט בלי שבלה תשמע, "תקשיבי בל.. לא, לא טוב.. בלה אני חושב ש.... לא. בלה אני.." "מה אתה עושה?" נבהלתי מקולה של בלה, "אני סתם א.. לא משנה.. מה, מה את עושה?" אמרתי בדאגה עצמית. "סתם... חשבתי שתוכל ללכת למכולת להביא לי קמח לחם וחלב? נגמר..." היא ביקשה והתרכחתי מהבעת פנייה היפה. "טוב, בסדר..." אמרתי ויצאתי מהבית. הלכתי ברחוב ולפתע זווית עיניי קלטה דבר מאוד מוזר...