לעצור את הזמן

הקדמה:

דמיינו סיטואציה: אתם הולכים במסדרון בית הספר ולפתע מרגישים נגיעה קלה בכתף, אתם רואים לפניכם אדם מבוגר נגיד... מנהל בית הספר, הוא מספר לכם שהוא אביכם האמיתי, סערת רגשות מתפרצת בעינכם ואתם לא יודעים מה לעשות. לדבר איתו? לבכות? לברוח. פשוא לברוח. דמיינו שאתם מגלים שהחבר/ה הכי טוב/ה שלכם מת או נפגע בתאונת דרכים. דמיינו שהבחור הכי חתיך בבית הספר מתאהב דווקא בכן כשאתן בכלל מאוהבות במישהו אחר ואז... נוצר משולש אהבה כזה שאי אפשר להסביר. מסובך הא? ויותר מכך, דמיינו שהייתם יכולים לעצור את הזמן ולא לעבור את הכול, לא לפגוש את אותו חתיך, לא לגלות שהמנהל הוא אביכם חברכם לא היה נפגע וכלום לא היה קורה כי לא הייתם נולדים בכלל. מפתע נכון?  מאז ומתמיד הייתי לבד, בלי אב בלי אם... לבד. 
פרק 1:

אימי מתה מסרטן כשהייתי בת שלוש. אני בקושי זוכרת אותה. אבי, לא יכל להתמודד עם מות אימי והחל לשתות, ככה גם הוא נשאר בלי גרוש ומת, כך נודע לי כשהייתי בת 5?? אולי 6?? לא זוכרת.. גדלתי בפנימייה כי גם היה קשה לי להסתגל לסביבה שבה חייתי. בפנימייה יש את התחושה הזאת של: "אין מחר" זאת אומרת, שהגעת לבד וכך גם תישאר שם לבד והסיכויים שמישהוא יבוא מחר ויאמץ אותך קלושים מאוד... אבל ביננו יש מחר, וגם מחר אני אתעורר בפנימייה במיטה שלי בחדר שלי לבד... ככה זה כשאתה חי במקום סגור ולא מפותח אין למה לצפות... אולי סיפורי שיעמם אתכן ואתן חושבות לעצמכן: "זה ממש משעמם, למה אני בכלל מבזבזת זמן עליו" אבל... אלו החיים אתן בטח מצפות ממני להגיד שנפלתי ממטוס כשהייתי בת שנה ומשפחה הודית אימצה אותי מאז אני הודית נלחמתי בכרישים , אכלתי תנין באורך 3 מטר אבל לא. אלו לא החיים כיום. במיוחד לא בפנימייה. תבינו, אני רגילה לסדר יום קבוע שמתחלק ל- 3 בוקר, צהריים, וערב. בבוקר- להתעורר בצהריים- לאכול ובערב- לישון. משעמם. תאמינו לי, גם אני מחכה לאקשן, אבל הוא לא קורה... מאז מה שקרה לי בגיל 11...

~פלאשבק~

"בלה! בואי מהר!" קראה לי ונסה מחדר האורחים. ירדתי במדרגות ועיניי נפתחו לרווחה. "בלה, הכירי, זה טרביס וזה בנו ג'ים. הם באו כדי לאמץ אותך בלה! סוף סוף!" היא אמרה בקול שמח ואני שמחתי כ"כ. "יש!!" צעקתי משמחה וחיבקתי אותם. כשהגענו לביתם, האווירה השתנתה בהרבה. נכנסנו לבית מגעיל ומעופש חורק מכול הכיוונים, הם זרקו את התיקים לצד והביטו בי במבט רשע. "טוב בלה. אני מקווה שאת יודעת למה את פה באמת, קדימה תתפשטי!" צעק טרביס. "מה?" שאלתי והלכתי לאחור. "אהה.. הבנתי אבא, היא לא יודעת... טוב זה עושה את זה כייף יותר.. " אמר ג'ים ותפס בגופי בכוח. "הי!!" צעקתי מנסה להשתחרר מאחיזתו והוא החל להפשיט אותי בכוח. הוא הפיל אותי על הרצפה והתחיל לאנוס אותי.. "די!!! בבקשה זה כואב!! לאאאא!!!!!"

~סוף פלאשבק~ 

"בל?.." שאלה ונסה וקטעה אותי מאי הריכוז שלי לסביבה. "מה?.." אמרתי נחנקת מהדמעות שנצרבות בעיניי. "הכול בסדר...? רק באתי להגיד לך שארוחת ערב..."היא אמרה וחיכתה לתשובה. "כן.. סתם, נזכרתי ב... לא משנה... אני... אני אבוא תכף..." אמרתי והיא יצאה מהחדר. ניגבתי  את דמעותיי וירדתי למעטה. בחדר האוכל ישבו כול "אחיי ואחיותיי" לפנימייה. אני לא הנערה היחידה בפנימייה יש גם את אמי, רוזלי, טים, טיילור, בן, ושון. זה הולך בסדר די מסודר. הכי גדול זה שון, אחריו אני קטנה ממנו בחודש, אחריי יש את  טיילור שקטן ממני בשנה ואז רוזלי שקטנה ממנו בחודש והאחרון חביב בן, הוא הכייי קטן בפנימייה הוא בן 8. שון בן 17 גם אני. טיילור בן 16. ורוזלי בת 16 גם. הם זוג. הם לא מודים בזה, אבל כולם בפנימייה קוראים להם ה"זוג" ובן, שכבר אמרתי שהוא בן 8. כולם ישבו בשולחן ואכלו הכול נראה די סביר... התיישבתי במקומי בשולחן האוכל ושיחקתי קצת עם האפונה שהייתה בצלחתי. "בלה..." שמעתי את קולה של ונסה מרוגז בגלל מעשיי. שון העיף לעברי מבט מתנשא ולא הבטתי בו בחזרה. כשכולם סיימו לאכול אני עליתי לחדרי ולפני שהספקתי לעלות לחדר דלת הפנימייה נפתחה באורך פלא ומשם נכנסו 3 דמיות אישה מבוגרת, איש מבוגר, ונערה... רוח חדה עברה בפנימייה והרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות כולם הביטו לעבר האורחים במבט דואג. אני הרגשתי סכנה....
פרק 2: