לעצור את הזמן

פרק 28

נקודת המבט של בראד (עדיין):

ניסיתי להזיז אותה והיא לא זזה, לפתע שמעתי את צעדיו של שון עולות במהירות. "מה קרה?!" הוא נבהל. "בלה! אני חושב שהיא מתה!" צעקתי בפחד. "מה?!! מה עשית לה אידיוט?!" הוא צעק עליי. "אני חושב שהיא נבהלה מזה שסיפרתי לה על טיילור ורוז!" צעקתי בפאניקה. "סיפרת לה?! דפוק! תזמין אמבולנס מהר!!" הוא צעק עליי וחייגתי.
~בבית החולים~
נ"מ של בראד:

פחדתי כ"כ, לא מזה שהיא התעלפה, אלא מהעובדה שיכול להיות שהיא לא בחיים! ישבנו (אני ושון) שעתיים בבית החולים, מחכים לתשובה, הרופאים אמרו שהיא תצטרך לעבור ניתוח, אני אפילו לא זוכר למה! ישבתי ליד החדר שלה ושון החליט לצאת לנשום אוויר, תכלס הוא צודק, בבית החולים היה. ריח מוות, וחנוק.. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אבל זאת לא רק אשמתי, זו גם אשמתו של שון!הוא זה שגרם לה להגיע למצב הזה מהר יותר, חיכיתי... הזמן נע מאוד לאט, כול דקה עברה כשעה! לפתע התיישב לידי איזה גבר מבוגר, נראה מתוח מאוד... "מים?" הצעתי לו והגשתי לו כוס מים קרה. הוא שתה אותה בשלוק ועדיין נראה דואג ועצבני. "מה קרה לך?" שאלתי מנסה לדלות פרטים. "ז-זאת אישתי... היא בהריון, אבל הרופאים אומרים שיש לה בעיה בעובר, אז לקחו אותה לניתוח... אני כבר לא יודע מה לחשוב! אני מתחרפן!" הוא אמר עצבני יותר ויותר. "ואו..." אמרתי בבהלה מנחמת. "ולמה אתה פה?" הוא שאל כשקסס ציפורניים במתח. "חברה שלי... זה סיפור ארוך, אבל עכשיו היא גם בניתוח, אני אפילו לא יודע למה.." אמרתי מודאג. "אוי סליחה, לא הצגתי את עצמי, שמי וויליאם" הוא אמר בחיבה. "שמי בראד." עניתי לחצנו ידיים וישבנו דואגים ומפוחדים....
בניתוח של האישה:

"תביאו לי סכין מספר 5" "קח דוקטור" "מה הלחץ דם?" "סביר, 85 על 70" "מעולה.. אחנו במצב טוב..."
ניתוח של בלה:

"מה יש לה דוקטור?" שאלה האחות. "אני לא בטוח... תמדדו לחץ דם" הוא אמר. "87 על 77 יחסית טוב" אמרה האחות. "מעולה כנראה שמצבה יהיה טוב" אמר הרופא באושר. "דוקטור יש בעיה! הלחץ דם מתחיל לרדת!!" אמרה האחות בבהלה. "כמה?" שאל הרופא בבהלה גם הוא. "50 על 40 וזה ממשיך לרדת!" אמרה האחות בפחד. "תביאו לי קליר, וסכינים מאגף א'! מהר!", הוא צעק והם רצו לאגף א' "אני לא אתן לך לעזוב אותנו בלה, אני מבטיח." אמר הרופא.
נ"מ של בראד:

ישבנו מחכים... דואגים ועצבניים, סיפרתי לוויליאם על מה שקרה על בלה והוא היה בשוק, לפתע עברו בריצה במסדרון כמה אחיות. "סליחה הכול בסדר?" שאלתי מבוהל בשמי ובשמו של וויליאם. "לא עכשיו ילד, זה דחוף!" אמרה האחות והמשיכה בדרכה לאגף... א'. הייתי מתוח, רק החוסר ידיעה הזה קבר אותי. לפתע שון הופיע, והצטרף אלינו, "נו, יש משהו?" הוא שאל רגוע יותר מקודם. לפני שהספקתי לענות האחיות הובילו בעגלתן מכשיר קליר *( מי שלא יודעת מה זה, זה מכשיר חשמלי שעוזר בלהחיות)* והמון סכינים גדולים וגם כמה מזרקים ושקיות דם. "מה זה לאן כול זה?" עצר אותן וויליאם בשאלתו, כשכולנו הבטנו בהן מחכים לתשובה. "לחדר 154" אמרה האחות והמשיכה. "אוי ואבוי לי..." אמר וויליאם ועיניו נפערו לרווחה. "מה קרה, זה לחדר של אישתך?" שאלנו מבוהלים. "לא. יותר גרוע, זה לחדר של בלה..." הוא אמר ומיהרנו בריצה ליד הדלת של חדרה של בלה בפחד.
בניתוח של בלה:

"דוקטור הנה הסכינים והקליר שביקשת!" אמרה האחות. "מה הדופק תמדדו!" אמר הרופא בפחד. "20 על 18..." אמרתי האחות כמעט בבכי. "אני לא מאבד אותך בלה!" אמר הרופא והזריק לה חומרים. לפתע נשמע פייייייייייייייפ חזק וארוך וכולם נעמדו דום למתרחש. "דוקטור... היא לא נושמת...."