תחושת רעד עברה בגופי, כשהוא אמר את אותם מילים... אני אוהב אותך. לא ידעתי מה קורה, "שון..." אמרתי והעברתי אנחה. הוא ליטף את צאוורי והעביר נשעקות קלות עליו (על צווארי) הרגשתי רעד בכול הגוף, עצמתי את עניי, והרגשתי שאני מיועדת לשון. "ש...שון..." אמרתי מחסירה פעימות מהירות. הוא נרתע ולחש: "אם תרצי שאפסיק, אפסיק.. " הוא אמר כאילו פחד לפגוע בי, כאילו אני מלאך קטן, וכול נגיעה בגופי הפחידה אותו מלפגוע בי. "תמשיך..." אמרתי והוא המשיך לנשק נשיקות קלות את צאוורי החשוף. אך משום מה לא נגע בשפתיי, זה הזכיר לי את.. את מייק... כשנישק את צאוטרי גם הוא. נרתעתי בחרדה. "לא שון." אמרתי והוא הפסיק באכזבה. "מה קרה?" הוא נבהל מתגובתי. "אני מצטערת... אני... אני עוד לא יכולה... זה מזכיר לי את מייק..." אמרתי בצמרמורת. "מייק נישק אותך?" הוא שאל עצבני ורותח. "זה קרה לפני שון, לפני שגיליתי מי הוא.... הוא לא נישק את שפתיי אלא את הצוואר שלי.. וזה מעביר בי..." אמרתי מאוכזבת לא משלימה את משפטיי. "אני מבין... מצטער.." הוא אמר מעביר בפיו את רוקו. הוא יצא החוצה בזעם, בהתחלה הייתי בטוחה שזה בגללי, עד שהבנתי שזה בגלל מייק....
האמת שרפה את ליבו...
נקודת המבט של שון:
יצאתע החוצה בזעם, לא יכול לסבול את הטעם המר מפיו של מייק שנישק בהנאה את צאוורה של בלה, איך הוא מעיז?!!! יצאתי מהחדר, *(הם היו בדירה שלהם)* ויצאתי מהבית, טורק אחריי את הדלת, מעיף כול חפץ שעומד בדרכי, ירקתי את הטעם המר שהתגלגל בלשוני, יריקה חדה לרצפה, והתיישבתי על הרצפה מכניס את ראשי בין ברכיי בעצב, הייתי כעוס, עצוב, מאוכזב, לדמיין אל המפלץ הזה נוגע עם השפתיים שלו בבלה?! זה כאב לי יותר מאשר לדמיין את זה! לא חשבתי שאוכל להביט לה בעניים יותר..
נקודת המבט של בראד:
מזלי, שון לא שם לב אליי בכלל כשעבר בזעם על פניי, לא הבנתי מה קרה, אבל לפי מצבו פחדתי לישאול, או להתערב. עליתי מהר לחדר שבוא הייתה בלה, ופתחתי את הדלת. "בל?.." שאלתי מקווה שהיא בסדר. היא שכבה בוכה במיטה. "ב.. בראד.." היא גימגמה ושוב החלה לבכות. "בלה מה יש? מה קרה?" נבהלתי למצוקתה. "זה שון... הוא.. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ועכשיו.. הוא מרוסק בגללי ושונא אותי!" היא בכתה חזק יותר ומיהרתי לחבק אותה, לנסות להרגיע. "ששש... בלה בבקשה... הוא לא כועס עלייך הוא כועס על מייק..." אמרתי מנסה להרגיע. "גם אתה יודע על מייק? גם רוזלי וטיילור יודעים?" היא שאלה בבכי והתרסקתי לחתיכות. לא ידעתי מה להגיד לה... עם אספר לה עליהם עכשיו, זה ירסק אותה בשניות... בלי ספק אפילו, פחדתי מהטעות שאני עלול להגיד עכשיו... "איפה רוזלי? תקרא לה, אני רוצה לדבר איתה" היא ביקשה ולא ידעתי מה לומר. "תביני בלה... יכול להיות שלא תראי שוב אותם... הם... הם נדרסו..." אמרתי מוכן לקבל את הבכי והצרחות. היא הביטה בי כמעט מעולפת ופחדתי נורא ממה שיקרה, היא קפאה דום, לא זזה, לא מדברת, ובספק עם נושמת. "בלה..? בלה?! בלה!" אמרתי מנסה להחזיר אותה לריכוז, היא נראתה קפואה, "הם מתו?..." היא שאלה ונפלה דום... "בלהההה!!!!!!!!!" צרחתי בפאניקה.
YOU ARE READING
לעצור את הזמן
Paranormalמי אמר שחיים בפנימייה הם חיים משעממים?? רומן יפיפה שמסתבר כאסון, חיים שנגמרים בסיוט וילדה אחת, שחווה הכול... מוות, שמחה, רגש, פחד, ורומן יפיפה שמתחיל באהבה תמימה... סיפור עוצר נשימה...שבסופו, תגלו הכול... ;)
