לעצור את הזמן

שמע ישראל!!! יום הזיכרון..

שמע ישראל!! זועק הים כולו.

שמע ישראל!! זועקת אימא לשמים בבכי

שמע ישראל!! צועק אבא ונופל על רגליו.
שמע ישראל...

זהו סיפור אישי קטן שאני רוצה לספר לכם:

זה היה ביום חמישי, אחי הגדול יותם היה אמור לחזור מהבסיס, הוא התגייס לצבא לפני שנה, והוא נהנה מהתפקיד, תמיד כשהיה חוזר מהצבא הוא היה רץ לחבק אותי, הוא היה לוחש לי באוזן: "את האחות הקטנה הכי טובה!" מילים מועטות, אך שוות משמעות.

כשחזרתי מבית הספר, באותו יום חמישי...

מצאתי את אבא זועק ומתפלל, אימא שכבה על הספה בוכה בכי מר ומפחיד כזה... הייתי מבוהלת, ליד אימא היו עוד הרבה חיילים, חברים של יותם, אבל... איפה יותם? לא דיברתי כשנכנסתי לא רציתי לדעת מה קרה, אך היה לי ניחוש... אימא הורתה לי לשבת לידה וחיבקה אותי בבכי. "אז מה יותם עולה דרגה ובגלל זה הוא יחזור הביתה רק פעם בחודש?" שאלתי תמימה מהסיבה האמיתית. אימא לא הגיבה גם אבא לא, כולם הסתכלו עליי והורידו ראשם בבכי. "מה? מה כבר אמרתי?" שאלתי מבולבלת. הם שתקו. שוב...

במשך חודש, יותם לא חזר, אימא ואבא היו עצובים, אבל הם לא סיפרו לי מה קרה, אני ישבתי וחיכיתי שהוא יחזור, כול סוף שבוע ישבתי ליד הדלת שעה אחת שעה עד הלילה. הוא לא חזר.... לבסוף הבנתי, הבנתי שהוא מת! שהוא לא יחזור יותר לעולם! אבל לא רציתי להאמין, הייתה תקופה שדימיינתי אותו לידי.. אך הסיבה, את הסיבה לכך שהוא מת לא הבנתי. ורק כשגיליתי, כעס שתף אותי.. שנאתי את הצבא, למה דווקא הוא אבל? למה דווקא יותם נפגע?!

"הם רק הגנו על המדינה שלנו, לחמו בשבילה, עם לא יותם, כולנו היינו נפגעים. עדיף אחד על כולם.." אמרו אימא ואבא. איך הם יכולים לדבר ככה?! יותם הוא הבן שלהם! שלהם!

בכיתי... פרצתי בבכי שותף ומר... גם עכשיו כשאני רושמת את זה זה מעלה בי דמעות.... ימים חיכיתי שיחזור, לא התייאשתי, לבסוף הוא לא חזר, וחצי מליבי עד היום נשבר...
שמע ישראל!! אדוני אלוהינו! הגן עלינו! אל תיתן לעוד חיילים להפגע! תן להם רק להגיע הביתה בשלום למשפחות שלהם! תגן על כול פעוט שנולד! על ילד שרק התחיל ללכת... אנחנו העם שלך, עם ישראל! אבל.... תחשבו רגע בתכלס... עם לא אותם חיילים, לא היינו חיים...
בכי של עם שלם פורץ היום החוצה. כולנו זועקים... שמע ישראל...!!!