הוא אמר בביטחון. הבטתי בו במבט מופתע, "תגיד אתה רציני?" שאלתי וחייכתי חיוך מופתע. "ברור שאני רציני, אני לא הולך להישאר פה, וגם את לא, בואי הולכים." הוא אמר בביטחון ודחף כמה בגדים שלי למזוודה שהייתה בידו. "אני לא הולכת איתך לשום מקום, בראד..." אמרתי בביטחון ולא זזתי ממקומי. "את בעצמך אמרת שזה לא המקום בשבילך, יש לך הזדמנות לברוח, בלה, תקחי את זה בשתי הידיים!" הוא אמר ומשך אוץי אחריו. "טוב.." אמרתי נכנעת בקלות לדבריו, גם אני רציתי לברוח, לחיות במקום טוב יותר לגלות עולם, ולא להתקע עוד כמה שנים בפנימייה האטומה הזאת... "אבל... לא נברח להרבה זמן, נחזור לקראת ערב, אני רק רוצה להגיע לעיר, לטייל שם קצת ולחזור..." אמרתי ובראד חייך לתגובה הצנועה שלי. "אין בעיות, בלה." הוא אמר ונמלטנו במהרה. כשבאנו לצאת לכיוון היציאה הרגשתי אשמה קלה, אני ובראד היחידים שנראה 'אור שמש'? זה לא פייר מצדי.. אבל, בחיים לא אפספס הזדמנות לחיות בשלווה בעיר, יצאנו מהפנימייה וכולי התנקתי. כשהגענו לעיר הכול נראה כ"כ שונה... אנשים הסתכלו עלינו במבט משונה, כאילו אנחנו לא קשורים. למרות, שזה די נכון. "נו בלה, לאן את רוצה ללכת?" שאל בראד מרוצה. "לים, אני רוצה ללכת לים" אמרתי והבטתי לכיוון המשקיף אל הים הרחוק. "לים?" הוא שאל וכיווץ גבותיו. "כן, אני רוצה לשחות... במים של הים.. להתנקות מהכול.." אמרתי מרימה את ראשי אליו. "מה שתרצי, בלה."הוא אמר כאילו שלא איחר לשום מקום. הגענו אל הים הכול נראה שקט ורגוע..משום מה לא היה אף איש בשעות השקיעה, נכנסתי אל המים ושחיתי לי לחופשי, כמו דולפין, ששוחרר אל הים הפתוח בפעם הראשונה, בראד הביט בי מהחוף, ואחרי כמה דקות הוריד את חולצתו ונכנס גם הוא, אל תדאגו, שמרנו מרחק, שיחקנו וצחקנו. עד הערב... שם אירה "המלחמה"...
חזרנו אל הפנימייה, ורק כאשר פתחנו את הדלת בשקט לקוות שאף אחת לא יישמע, ניצב מולי ומול בראד שון, הוא נראה עצבני, כועס ומתוח למדיי. "איפה הייתם?" הוא שאל בתוקפנות. "אנחנו לא חייבים ל..." לפתע בראד קטע את דבריי "בים, היינו בים." הוא אמר וזרם על השיחה של שון באותו הווליום. "אני לא מאמין לך. איפה הייתם?" הוא שאל מעביר מבט אליי. "בים שון.." אמרתי נאנחת. הוא לא ענה, הוא עלה במהירות אל החדר שלו, ונעל את הדלת הבחוזקה, "אוי לא..ת" אמרתי ומיהרתי אחריו. " בלה חכי! מה לעזאזל קרה?!" שאל בראד ומיהר גם הוא אחריי...
YOU ARE READING
לעצור את הזמן
Paranormalמי אמר שחיים בפנימייה הם חיים משעממים?? רומן יפיפה שמסתבר כאסון, חיים שנגמרים בסיוט וילדה אחת, שחווה הכול... מוות, שמחה, רגש, פחד, ורומן יפיפה שמתחיל באהבה תמימה... סיפור עוצר נשימה...שבסופו, תגלו הכול... ;)
