לעצור את הזמן

פרק 46

"מה השעה?" שאלתי מחובקת בין ידיו של שון. "00:05 נראלי שקצת מאוחר, לילה טוב?" הוא שאל מחויך. "לילה טוב" אמרתי מכבה את האור ונרדמנו...

למחרת בבוקר, הרגשתי בחילה, קמתי ורצתי אל השירותים, הקאתי את הנשמה, לפתע הרגשתי שמישהו מחזיק את שיערי. "בל?... מה קרה?.." הוא שאל מודאג. "אני לא יודעת..." אמרתי בפחד. "תגידי... יש מצב ש..." "לא! מה פתאום, כנראה שזה משהו שאכלתי" ניסיתי לדבר בביטחון. "לכי התקלח, עוד 20 דקות אני חוזר" הוא אמר לבש על עצמו חולצה ומכנס ג'ינס ויצא. לא הבנתי לאן, אחרי שחזר, הייתה בידו שקית. "מה זה?" שאלתי מפשפשת בשקית. "בדיקת הריון" הוא אמר והוריד את נעליו. "מה?!" שאלתי מופתעת. "בלה, אנחנו לא בטוחים, תאמיני לי עם זה לא היה חשוב לא הייתי קונה, אני חייב לדעת, שלא היו אי הבנות" הוא אמר מושיט לי את הערכה, הבטתי בו כמעט בבכי ונכנסתי לשירותים.

נ"מ של שון:

עמדתי מחוץ לדלת השירותים, הולך הלוך ושוב, כ"כ דאגתי... לא רציתי שבלה תיהיה בהריון, לפחות לא עכשיו. לפתע אחרי 15 דקות היא יצאה פנייה אדומות, עינייה פעורות, "נו?" שאלתי בדאגה. "ש-שון.... אני לא בהריון!" היא אמרה ושמחתי, חיבקתי אותה מנשק אותה. היא נראתה קצת בשוק. "מה קרה לך? את לא בהריון הרי!" שאלתי מהוסס. "כן, פשוט קשה לי לחשוב שכמעט הייתי בהריון.." היא מילמלה.

נ"מ של בלה:

כשהבטתי בערכה, כשעוד הייתי בשירותים עיניי חשכו, היו 2 פסים... אני בהריון... אבל איך?! פחדתי מתגובתו של שון, הוא יתפוצץ! לא אספר לו. ועם בראד יגלה שאני בהריון משון...  תיהיה לו סיבה מעולה לקרוא לי זונה... כמעט הקאתי שוב, זרקתי את הבדיקה לפח, ויצאתי מין השירותים. "נו?" שאל שון מודאג. "ש-שון.. אני לא בהריון!" שיקרתי. הוא נראה מאושר עד הגג, הוא חיבק אותי ונשק לי בשפתיים. עדיין הייתי בשוק מהכול, "מה קרה לך? את לא בהריון הרי!" הוא אמר מהסס. " כן, פשוט קשה לי לחשוב שכמעט הייתי בהריון." שיקרתי, השקרים האלו חנקו אותי.

נ"מ של שון:

עברו כמה ימים, בלה הקיאה לפחות 5 פעמים, משהו בכול זה נראה לי לא בסדר, היא אמרה שזה קילקול קיבה, אבל היה לי קשה להאמין, קניתי לה מלא תרופות, כלום לא עוזר... התחלתי לדאוג, מאז ששכבנו אני כבר בקושי מנשק אותה, כול פעם כשאני רק מתקרב היא בורחת לשירותים להקיא.

נ"מ של בלה/ סיפור:

כשראיתי את שון מתקרב אליי, הרגשתי ששוב זה עולה לי, הוא תפס בידי לפני שהספקתי לרוץ לשירותים "תגידי מה יש?" הוא שאל בקול עצבני. "כלום" שיקרתי. "בל, אני חושב שמשהו פה לא בסדר, אני לא אידיוט, משהו פה מסריח, יכול להיות שאת..." "לא! אני לא! אמרתי לך שזה רק קילקול קיבה" קטעתי את דבריו. "את בהריון. קניתי לך אלף תרופות נגד ה"קילקול קיבה" שלך. שיקרת לי. למה?" הוא שאל בעצבים. "אבל... אני לא!" ניסיתי לדבר. "בלה, למה שיקרת?" הוא עמד על טענתו. "כי... כי פחדתי שתעזוב אותי" אמרתי עם דמעות בעיניים. "זה נכון... פאק. מה עושים...?" הוא התחיל להיכנס ללחץ. "אני לא יודעת, שון." אמרתי בבכי ורצתי שוב להקיא. הוא נשען על הקיר של השירותים והביט בי מקיאה הוא נראה מנופץ. הקאתי את הנשמה לא מפסיקה. "אני לא יכול לראות את זה.." הוא אמר והלך משם. כשיצאתי מהשירותים הוא ישב על הספה מרוסק ולא יודע מה לעשות. התיישבתי לידו וליטפתי את בטני. "אני באמת מצטער על זה?" שאלתי מסתכלת על בטני. "כן. אני לא בנוי להיות אבא, אני לא רוצה" הוא אמר והעצב התפשט על כולי. כשבאתי לקום כדי ללכת הדלת נפתחה בפתאומיות. "בראד?" שנינו שאלנו בהפתעה.