פרק 1

1.8K 55 7
                                    

רוני.

"אני יוצאת" הכרזתי בקול ולקחתי איתי את המחברת רגע לפני שיצאתי מהבית.
אף אחד לא שאל לאן ותאמת העדפתי שלא ישאלו. הלכתי ברחוב בנחת ופניתי ימינה כשהגעתי לחורשה. הסתכלתי סביב כדי לראות אם מישהו נמצא באיזור, וכשראיתי שהשטח נקי, נכנסתי פנימה. בין העצים, במקום צדדי שצריך לחפש הרבה כדי למצוא, הייתה הפינה שלי. הפינה בה אני מציירת ושוכחת מהכל והפינה שאני מרגישה בה הכי שלווה ורגועה. היום שמצאתי אותה לראשונה היה היום בו נשבר לי הלב.

פלאשבק.

לפני שנה.

נוו תגיע כבר!!! הסתכלתי על הכביש ולא ראיתי את האוטובוס באופק. התור שלי אצל הרופא עוד עשרים דקות והדרך למרפאה לוקחת רבע שעה.

נשכתי את שפתי בלחץ כי אני שונאת לאחר לשם. כבר כמה פעמים שהגעתי לשם באיחור ולא הסכימו לקבל אותי.

לא הפסקתי להסתכל על השעון שהראה את הזמן שעבר.

למה? למה אבא שלי בצבא כל היום ולמה אמא שלי עובדת עד השעות הקטנות של הלילה? למה אין אף אחד שייקח אותי לרופאה שאני חולה?

פעם ב... השאלות האלה התרוצצו בראשי, אבל בסך הכל אין לי על מה להתלונן. ההורים שלי עובדים קשה בשביל שיהיו לי ולאחים שלי חיים טובים ושלא נדאג כלכלית. לפעמים מרגיש לי שהם לא מבינים שהייתי מעדיפה פחות כסף ויותר חום, אבל לא נורא. אלה החיים ואני משתלת לקחת אותם בקלות.

חוץ מעכשיו! האוטובוס הארור לא מגיע. נאנחתי בקול והתחלתי להתייאש. שמתי יד על המצח והרגשתי שהוא חם ממש. התיישבתי על אחד הספסלים בתחנה כי לא היה כבר כח לעמוד והרגשתי רע יותר ככל שהזמן עבר.

חמש דקות לאחר מכן קמתי מהספסל בייאוש ובאתי ללכת הביתה לישון כי לא היה לי כבר כח לחכות לאוטובוס. הלכתי שני צעדים מאוד איטיים וכושלים ובדיוק רכב עצר לידי. החלון נפתח וראיתי שלושה בנים שלומדים איתי בשכבה. במושב הנהג ישב נווה שהיה שחצן ממש, מאחורה ישב אורן שהיה שטותניק והציץ עם הראש קדימה, וליד נווה ישב דניאל.

אני חושבת שדניאל היה הבחור היחיד בחיים שהייתי דלוקה עליו. ממש. הוא היה גבוה, היו לו שרירים אבל לא מנופחים מדי, עיניים חומות וטובות, תווי פנים משורטטים ועצמות לחיים בולטות. היה בו משהו ששבה אותי, בעצם את כל הבנות בשכבה שלנו. הוא היה מקובל ממש, אבל היה נראה שלא אכפת לו מכלום. אני לא חושבת שהוא ידע מי אני וגם אם הוא ידע, לא דיברנו בחיים וגם לא הייתי מדברת איתו. לצערי הרב הייתי ביישנית ממש מול כל מי שלא הכרתי, אז עם מישהו שאני אוהבת- לא היה סיכוי שהייתי מדברת איתו.

"היי, את! את לומדת איתנו, נכון?" אורן שאל והסתכל עלי מבין שני המושבים הקידמיים.

הנהנתי והשתדלתי לא להסתכל על דניאל יותר מדי.

סיפור חדשWhere stories live. Discover now