סיפור חדש

פרק 15

אור.

"מה זה הרכב הזה?" אני שואלת את שחר בחשדנות כשאני רואה רכב לא מוכר עומד בחנייה.

שחר מכווץ מעט את עיניו כשבוחן את הרכב ואומר בקולו היפה "חכי כאן".

אני עוצרת במקומי ורואה את שחר הולך לכיוון הרכב שיד אחת שלו מונחת על האקדח שנמצא בין החולצה למכנס.

הוא מקיף את הרכב, מסתכל בחלונות שלו ולבסוף מתרחק ממנו והולך לשביל הכניסה לבית שלי.

אני לא יודעת אם מותר לי להיכנס הביתה לפני ששחר בודק אותו ותאמת שאני קצת חוששת, אז אני ממשיכה לעמוד עד שאני שומעת את שחר "את יכולה להיכנס".

אני נושמת לרווחה, מתחילה ללכת לכיוון הבית וכשאני מתקרבת הביתה אני שומעת קול מוכר עד מאוד.

אבא.

כעס מהול בשמחה זה מה שאני מרגישה כרגע. כעס על זה שלא ראיתי אותו מעל חודש ושהוא אפילו לא טרח להתקשר אליי, ושמחה מכך שסוף סוף יש מישהו שהוא לא זר בבית שלי.

אני נכנסת הביתה מעט מתרגשת ורואה את אבא שלי יושב בסלון ומדבר בפלאפון.

כמובן.

אבא שלי מרים את ראשו אליי ומחייך. אני לא מחזירה לו חיוך בחזרה, אני פשוט מסובבת את ראשי והולכת למטבח להכין לי קפה.

כשאני רואה ששחר עומד בשקט בכניסה למטבח אני שואלת אותו "בא לך קפה?" אך הוא מניד בראשו "תודה".

אני מגחכת במרמור כי אם אבא שלי לא היה פה, הוא לא היה מסרב.

עם כמה ששחר נמצא בבית שלי, לפעמים אני באמת מרגישה שהוא רק צל. בקושי מדבר, בקושי מחייך. הפעם האחרונה שהוא דיבר איתי הייתה שבוע שעבר שהיינו בקניון וגם זה לא היה יותר מדי. שאר הימים הוא פשוט הולך לידי בדממה וזהו.

אני שותה את הקפה שלי בשולחן ולא מפסיקה לשלוח מבטים כועסים לאבא שלי. עד שהוא בבית, הוא עסוק בעבודה ואפילו לא טורח לומר לי שלום כמו בן אדם.

כשאני מסיימת את הקפה אני קמה מהשולחן, מניחה את הכוס בכיור והולכת לכיוון החדר שלי.

"אור!" אני רואה את אבא שלי קורא לי וקם מהספה. סוף סוף סיים את השיחה הזאת שלו.

אני נעצרת במקומי ומשלבת את ידיי בכעס "מה?".

הוא מתקרב אליי ומחבק אותי "מצטער שלא אמרתי לך שלום.. היה לי משהו דחוף".

עם כמה שאני כועסת ולא אכפת לי כמה דחוף היה המקרה שלו מהעבודה, אני קצת נמסה שהוא מחבק אותי.

חוץ מאלודי, אני לא יודעת מה זה חיבוק ממישהו מהמשפחה.
אני מחבקת אותו חזרה ומנסה לעצור את הדמעות שמתחילות לזלוג מעיניי. כן. התגעגעתי אליו.