סיפור חדש

פרק 42- הסוף

רוני.

ישבתי בחדר וניסיתי לצייר.
התחלתי עם ציפור שיצאה מזעזעת, המשכתי עם יהלום שיצא לא סימטרי והתלת מימדיות שלו יצא דו מימדי וסיימתי עם טירה שנראתה כמו הר של זבל.

סגרתי את המחברת בייאוש ודמעה קטנה זלגה לה במורד פניי.
התגעגעתי לפינה שלי כל כך .
היא הייתה המקום אליו הלכתי כשהייתי עצובה, שמחה, מהורהרת או סתם רוצה קצת מנוחה והכי התגעגעתי להגיע לפינה שלי ולראות את הכתב של הבחור מהפינה כתוב במחברת.

לעזאזל עם דניאל.

כבר כמה ימים שהוא מנסה ליצור איתי קשר ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני רוצה אותו כל כך והוא גם היחיד שיודע על הפינה ובטוח עבר מה שאני עברתי ברגע שגילה שהיא נהרסה ומצד שני, אני עדיין פגועה וכל פעם שאני חושבת על מה שהוא עשה, אני מרגישה שאני לא יכולה להאמין לו.

הפלאפון שלי צלצל ושמה של אור היה רשום על המסך.

ניגבתי את דמעותיי שהרטיבו את פניי ועניתי ״היי, מה קורה?!״

״היי!! מה איתך??״ אור שאלה ונשמעה מעט מודאגת.

הייתי לא במיטבי בשבועיים האחרונים בגלל הפינה ואור והדר לא ידעו כל כך מה לעשות כדי לשפר את מצב הרוח שלי.

אני בסדר״ עניתי כי לא משנה באמת מה הייתי עונה.

קולה של אור הפך למתלהב כששאלה ״שומעת, יש הערב מסיבת סיום בחורשה ליד הבית שלי! את באה??״.

״מסיבת טבע כאילו? מה לי ולזה?״.

אור צחקה ״יסתומה.. סתם מסיבת סוף שנה״.

״אממ.. בסדר..״ אמרתי והיה לי נורא מוזר שלא שמעתי על זה ושזה לא באיזה בית של אחד החברה מהשכבה.

״בסדר שזה לא מסיבת טבע או בסדר את באה?״ אור שאלה.

״נראה לי שבסדר אני באה..״ אמרתי כי אין לי באמת מה לעשות הערב ומסתבר שציור לא בא בחשבון.

״יאיי״ היא אמרה וניתקה את השיחה.

גיחכתי כי זה פשוט אור לנתק את השיחה בלי התראה מראש.

הבטתי במחברת הציור שלפני כמה דקות סגרתי והרגשתי צורך עז לעבור עליה.

הושטתי את ידי למחברת ופתחתי אותה.
ליד חלק מהציורים היה רשום תאריך ופתאום קלטתי שהציורים הכי יפים שלי היו בתקופה שדיברתי עם הבחור מהפינה.

געגוע הציף אותי וממש רציתי לדבר איתו.

תכלס הוא היחיד שמבין מה עובר עליי עכשיו שהרסו את הפינה שלנו.

אוף איתי. למה אני פשוט לא משחררת וזהו? חוזרת למקום שהיה לי בו טוב עם אדם שעשה לי טוב.