Ice Princess

part 0.8

Part: 0.8/ דרך הזהב
----------------------&---------------

"אני מודה לך, הנסיכה קימברלי, שהגעת כדי לנחם את המתאבלים בשעה קשה זו. אני בטוח שהם מעריכים זאת." אמר ליאם.
אבל היה קשה לי להביט בו כשמשפחתה של ג׳ניפר מביטה בי.
הם שבורים, ואני מצטערת על הרגע שהבחינו בי.
לא רציתי לראות את כל הצער הזה, כי כעת הרגשתי כאילו היה זה הצער שלי.

התנערתי מהר ממבטם והתמקדתי בליאם.
"כבוד הוא לי להיות כאן. ג׳ניפר הייתה חברה נהדרת ממה שזכיתי להכיר אותה בימים מעטים כל-כך. צר לי על אובדנכם." חשבתי על המשפט הזה מהבוקר, וסוף כל סוף אני מסוגלת להגיד אותו.
ציפיתי שיקל על הרגשתי, אך רק החמיר את המצב. כי אמרתי את זה בקול.
ג׳ניפר איננה.

אני אמורה להתרגל לזה, לכל המוות סביבי ולכל הצער וכאב.
אבל משום מה, אני אף פעם לא מתרגלת.

"אני חושב שהגיע זממנו לעזוב." הצטער ליאם ונופף לשלום לאבלים.
הוא התקרב אלינו בצעדים מהירים מעט מהרגיל "את," פנה לאמנדה "תשאירי אותנו לבד ותפני את המשפחה." ציווה ואמנדה מיהרה להנהן ולציית.
"הם רק קברו את הבת שלהן ופשוט תסלק אותם?" שאלתי מזועזעת.
הוא משך בכתפי ודחף אותי לקצה השורה, כך שאף אחד לא יישמע את המתרחש.

"במה את משחקת?" שאל בכעס "דמקה ולפעמים שש בש, ואתה?" שילבתי ידיי בכעס וציניות גמורה.
"מה לא ברור במשפט 'אסור לך לצאת מהארמון?' את צריכה שומר צמוד אלייך?" נזף "אני לא מאמינה שאתה נוזף בי בבית קברות." נזפתי גם אני.
"ואני לא מאמין שאת מתנהגת כאילו את מתה שמישהו יחנך אותך." התקרב צעד נוסף בצורה מאיימת.
"אין לך מושג כמה באלי שתחנך אותי." התגרתי בלי בושה, מנסה להעמיד אותו במצב לא נעים. עיניו הירוקות התכהו לצבעו של אגם מלוכלך.
"נו באמת, תפסיקי להשליך את עצמך עליי. תאספי את הכבוד שלך שנזרק בכניסה לארמון." אמר בארס והתקדם בלי להביט בי אל כניסת בית הקברות.

נשימתי נקטעה מהמילים חסרות הכבוד שהטיח בי ללא בושה.
"כשאאסוף את הכבוד שלי אני מבטיחה לך לאסוף גם את שלך." מלמלתי והתקדמתי אל הכניסה.
מרוב כעס ומחשבות, לא הבחנתי בדרכי ומעדתי על אחד הקברים.

נבהלתי כל כך, הקבר הישן ניצב לנגד עייני וגופי שוכב מלוכלך מהחול והבוץ.
'ג׳ונתן אדריאן. בעל, אב וחבר.'
היה זה קברו של אבא שלי.

"את בסדר?" גופו של ליאם מצל עליי וידו מושטת לעזרה בעוד שאני מרגישה בעצמותיי את הרצון לצרוח אך בו זמנית אני מרגישה את גופי אוסר על כך.
"תפסיק עם זה!" דרשתי והתרחקתי מהקבר בפחד בעודי על האדמה.
"להפסיק עם מה?" שאל ליאם "עם כל זה!" הצבעתי על הקבר "אין לי מושג מה המשחק שאתה משחק, אבל אני לא רוצה לקחת בו חלק!" קמתי על רגליי וניערתי את שימלתי.

מישהו משחק לי במוח.
מישהו רצח את ג׳ניפר.
מישהו הציב פה קבר עם שמו של אבי.
ליאם.