Ice Princess

part 3.5

Part: 3.5/ השהייה מלכותית
•°•°•°•&•°•°•°•

הידקתי את המעיל שלי כשהטמפרטורה צנחה ברגע אחד.
אורות הרחוב הבהבו כל כמה רגעים, נאבקים להאיר את הרחוב בכוחותיהם האחרונים.
ככה היו עושים במשך שנים, גם לפני שעזבתי.
הבתים נותרו גם הם כפי שעזבתי אותם, שקטים.
אפילו האורות שבהם כבו אחרי שעת העוצר.

בזמן שכולם זוללים בארוחת הערב בארמון, אני ברחתי בעזרתם של אלכס ואמנדה.
"זה שווה את זה, ג׳ייק יהיה בסדר." ניסיתי לשכנע את עצמי ככל שהתקרבתי לקצה הרחוב של הבית שלי.
כל כך התאפקתי לא לקחת את הפנייה הראשונה ולהיכנס אל הבית הקטן שלי, לבדוק מה שלומה של אמא שלי שנשבעה ביום שעזבתי שמבחינתה- אני כבר נהרגתי ביום הראשון בארמון.

אחרי כמה רגעים של הליכה מהירה, הגעתי אל קצה הרחוב.
אף אחד לא חיכה שם, אבל חבילה חומה, בגודל חצי מכף היד שלי, הונחה על המדרכה.
"סוף סוף." חייכתי כשהבחנתי בה.
רצתי לקחת אותה ולדחוס לכיס המעיל השחור שלי.
"עכשיו אל הבר." נאנחתי ולקחתי את הפנייה הבאה, הקרובה ביותר אל הבר המדובר.

האורות דלקו בו, מעומעמים טיפה, מתחבאים מהמשטר שאוסר עליהם להאיר בשעה שכזו, בטח שלא לארח.
האנשים בפנים היו מעטים, אולי חמישה על הבר.
אמיצים וטיפשים. חייכתי ומיהרתי אל הסימטה החשוכה שבצד.
הנחתי את החבילה על האדמה והסתובבתי ללכת.
למה הם לא עשו את זה לבד? תהיתי ובחנתי את החבילה הזנוחה.

"חשבתי שאת חולה." קול נשמע מאחוריי, הסתובבתי מבוהלת צפיתי באותו אדם.
ליאם. השתנקתי.
"ח-חשבתי שאתה.." גמגמתי, לא בטוחה מה להגיד.
ריח אלכוהול עלה ממנו, ספק נשפך עליו ספק שתה אותו.
הוא הוזיז אותי בחוסר אכפתיות, התכופף והרים את החבילה, בוחן אותה בסקרנות כמעט כמוני.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי, מפחדת פחד מוות ממה שעלול למצוא בפנים אם יחליט לפתוח אותה.
"מה יש בפנים?" שאל ואני בטוחה שחשב האם לפתוח אותה או לא.
שתקתי ונשכתי את פנים הלחי שלי.
אולי הוא מספיק שיכור כדי לא לשים לב למה שעושה.
"תשאיר את זה שם." ביקשתי וסימנתי עם ראשי אל האדמה.
"לא." הכריז ודחס את החבילה הקטנה אל כיס המכנס שלו.
"בואי." תפס בידי והוביל אותי אל מחוץ לבר, אל הרחוב המואר קלושות.

"אני מחכה." ציין ועמד במקומו.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי בניסיון כושל להעביר נושא.
יד הפתיעה אותי מאחוריי ותפסה בשורש כף ידי באגרסיביות, הסתובבתי מופתעת.
המשטר.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" נזף בו ליאם והפריד את ידו של השוטר מידי.
"ה-הוד מ-"
"תתנצל." דרש וסימן בראשו לעברי.
"אני מצטער, פשוט אסור לשוטט ברחובות בשעה כזו." מיהר לעשות כדבריי הנסיך השולט בו ולהוריד את ראשו, נמנע מלהביט בו.
"ידעת על זה?" ליאם פנה אליי בזלזול.
"כן." גלגלתי עיניים.
"וידעת שאסור לך לצאת מהארמון ללא אישור?"
"כן." שילבתי ידיים, מבינה לאן הוא חותר.
"ויצאת?" חידד את הכוונה.
"כן." עברתי להביט בהמשך הרחוב, בדיוק כמו השוטר שנמנע מלהביט בליאם.
"למה?" תבע לדעת בטון כועס.
"למה אתה כאן?" סובבתי את השאלה.
"אסור לך לדבר ככה, הוא לא חייב לך דין וחשבון." התערב השוטר בנזיפה.
"אל תתע-"
"הוא צודק." קטע אותי ליאם.
"אני מתחילה לחשוב שאני מעדיפה שהשוטר יחקור אותי ולא אתה." אמרתי בהתגוננות.