Part: 5.4/ אני צודקת
•°•°•°•&•°•°•°•
נכנסתי לחדר ולא התאפקתי, הספר היה חזק ממני, כאילו דרש שאקרא בו עוד.
” "קייל!" צרחה מחוסרת המזל במסדרונות הארמון המוזהב שהפך אדום, היא פתחה את כל הדלתות הארורות, אחת אחריי השניה.
"קייל!" קראה שוב ונכנסה אל החדר האחרון במסדרון, מתחננת בכל נפשה שהוא שם.
כשראתה אותו, יושב על ברכיו בכניעה והחברה הכי טובה שלה, הבוגדת הארורה, מניפה את חרבה באיום לעברו ומתכוננת להחדיר אותה לליבו, היא התחרטה על שביקשה כל כך למצוא אותו.
"לא," לחשה ונוּס ואחזה בלוח הלב שלה בכאב כשידייה מכוסות בדם מדמה, למרות שלא היה שלה אלה של ביתה האהובה.
"לא!" צעק קייל שצפה בה רצה לחצוץ בינו לבין החרב, עקשנית כמו תמיד, החרב פילחה את בשר מותנה השמאלית ברעש מחריד, היא נפלה לקרקע המלוכלכת לצד אהובה.
"מה עשית?" שאל בפניקה וניסה לעצור את הדימום כשהארורה מיהרה לברוח מהחדר כשהבחינה במעשה שעשתה.
"למה עשית את זה?" נזף בה בדמעות.
"רציתי לשמור עלייך." לחשה.
"לא, לא, לא," אמר ולחץ על הפצע, מנסה נואשות שיפסיק לדמם.
"את לא צריכה לשמור עליי, אני זה שצריך לשמור עלייך."
"עשית את זה." חייכה והחניקה שיעול, למרות שהייתה מותשת מכל מה שעבר עלייה, היא הצליחה לחייך.
"הייתי צריך לקחת אותך ואותה מכאן ולברוח יחד לונסטסיה, הייתי צריך.." חיפש דרכים נוספות להאשים את עצמו בפצע המדמם שלה.
"תפסיק," התחננה כשדמעות זלגו מעינייה הכחולות.
"אני שמחה שעשיתי את זה." הצהירה בנזיפה על דבריו.
"אני מצטער, אני לא התכוונתי שזה מה שיקרה." לחש בצער וליטף את שיערה המיוזע.
"אני יודעת, אני לא כועסת." לחשה בחיוך ועיניים עצומות.
"זה קרה בגללי, הכול באשמתי." פלט יבבת כאב וחיבק אותה חזק יותר, בזמן שהייתה מוטלת על ריצפת החדר הקר כשראשה מונח על ברכיו.
"אל תגיד דבר כזה, בבקשה," ביקשה בכוחות מועטים.
"אני לא מתחרטת על דבר." החניקה שיעול.
"זוכר שסיפרת לי על אתוס ואיסיס?" פתחה מעט את עינייה והביטה בקייל, נאבק בדמעותיו הזולגות על שמלתה הכחולה המלוכלכת.
"אמרת שהאהבה שלהם חוזרת בכל תקופה מסויימת, באנשים חדשים." נשמה עמוק, מנסה להתעלם מהכאב העוטף אותה.
"מה איתם?" שאל בלחש
"זה מרגיע אותי." חייכה לעצמה בשקט.
"מה?" ליטף את שיערה כשחיוכה הדביק גם אותו, למרות הדמעות המכסות אותם.
"אני מאמינה שגם אנחנו ניוולד מחדש, כמוהם.
וכשזה יקרה, אני אוהב אותך בדיוק כמו עכשיו ואולי אפילו יותר." השתעלה בכאב.
"אתה מבטיח לחפש אותי? גם אז?" עצמה את עינייה עם מעט עצב מהמחשבה שאולי לא ייפגשו וזוהי פגישתם האחרונה.
"אני מבטיח למצוא, לאהוב אותך יותר ממה שמגיע לך ולדאוג לך כפי שאני לא הצלחתי." נשבע בדמעות.
YOU ARE READING
Ice Princess
Roman d'amour•גמור• תחרותיות, תכונה הטבועה באדם מיום היוולדו, אבל כל מה שקים רוצה זה לחזור הביתה, לטייץ הבלוי והמראה המלוכלכת. ומומלץ בחתיכה אחת. עם זאת, היא מוצאת את עצמה, בעל כורחה, כדסטינית בתחרות שממנה חששה יותר מכל. והוא? הוא מוצא את עצמו, בעל כורחו, מ...
