Ice Princess

part 7.8

Part: 7.8/ אורחת לא רצויה
•°•°•°•&•°•°•°•

"אני לא מאמינה שאני באמת עוזבת את ונסטסיה." התרגשה דיאנה בזמן שנסענו כולנו יחד חזרה אל הארמון.
"אני לא מאמינה שעזבתי לבד וחזרתי עם שניכם." החזרתי במתיקות בניסיון להסוות את הכעס שלי.
"באמת תהיתי מתי תעירי משהו כזה." אמר ליאם ממקומו לצד ניק, הנהג, שניסה כמה שפחות להיות נוכח בשיחה המביכה.
"אז, דיאנה, את מתרגשת לקראת הכניסה לארמון? במיוחד אחרי שעזבת את הקבוצה האדומה שרוצה להרוג אותי." התעלמתי מליאם ופניתי אל דיאנה שישבה לצידי במושבים האחוריים.
"בוודאי, אני לא יכולה לחכות להכיר את כולם!" התלהבה כמו ילדה.
היא באמת הייתה צעירה, בת שמונה עשרה לכל היותר.
כן, קים, איך זה מרגיש להיות בוגרת ממנה בשנה? אני בטוחה שמבחינת ליאם זה בהחלט פוסל את דיאנה הצעירה שהשמיים בהחלט התעכבו על יופייה כמה דקות. 
"כן, בקשר לזה, אני רק רוצה להזכיר לך שהתחרות של הדסטיניות עדיין מתקיימת." התיישרתי מעט כדי להיטיב להביט בה.
העיינים הכחולות שלה נראו כמו זכוכיות מבריקות ויפיפיות, נוגדות את העור השזוף בצורה מושלמת שלה.
קבוצה אדומה? אולי קבוצת דוגמניות עילית.

"כלומר, הוד מעלתו עדיין מחפש כלה במסגרת התחרות, רק במסגרת התחרות." הדגשתי בנימוס.
"מה זאת אומרת?" שאלה.
"זאת אומרת שאל תגעי בו." נפלט לי.
"אני מתכוונת, עדיף שנשאיר את העיניים שלו עלי-כלומר על הדסטיניות, מה שאת לא." מיהרתי לתקן.
"זה לטובתך, כמובן." הוספתי בתמימות.
"אני לא בטוחה אם עליי לפחד יותר מהקבוצה האדומה הרצחנית, או ממך." מלמלה בגיחוך מובך.
"קים, תפסיקי לאיים על הנערה החדשה." נזף בי ניק באנחה.
"אני לא מאיימת עליה." התגוננתי.
"ואל תעז להגיד 'הנערה החדשה' כאילו היא נסיכת ירח, הספיקה לי רייצ׳ל." רטנתי בשקט.
"יקירתי, אני מציע לך להתרחק מבריכות בזמן הקרוב." צחק ליאם.
"כמובן." צחקה דיאנה בחזרה.
יקירתי? באמת? היא כל כך יקרה לך?

"אני מזכירה לך שאני חוזרת לחדר שלי עד שאני עוזבת," הכרזתי בתיקווה שזה מה שיגרום לו לזכור שאני קיימת.
"אני לא יכולה לחכות לפגוש את החברות שלי, אני מתגעגעת אליהן." נשענתי עם ראשי על גב הכיסא הקידמי, שם היה מקומו של ליאם, והנחתי את ידי על כתפו בחוסר עניין, כמעט כאילו זה היה במקרה.
"גם אלייך התגעגעתי, כמובן.
אתה חושב שהן מתרגשות לראות אותי?" שאלתי בהתרגשות.
"אני בטוח." ענה ליאם והרים מעט את כף ידו וליטף, כמעט במקריות, את ידי והניח את ידו חזרה על אדן חלון הרכב.
"דיברתי אל ניק." חזרתי להשען בנוחות במקומי, ניק כחכח בגרונו באי נוחות.
"כמובן, מיס אדריאן, אני בטוח שהן מתרגשות לפגוש אותך." אמר בנימוס, מודע היטב למבט המזהיר של ליאם שנח עליו.

"אפילו לאד התגעגעתי, אני לא מאמינה." צחקתי לעצמי.
"כבר חשבת על הראיון מחר?" שאל ניק.
"כמובן שהיא לא חשבה עליו, היא לא מספיק אחראית כדי לעשות את זה.
אני בטוח שהיא בכלל לא זכרה שיש כזה." ענה ליאם.
"איזה ראיון?" שאלתי בהיסוס.
"בבקשה." גיחך ליאם בעצבנות.
"מחר בבוקר אד מחכה לשמוע את התירוצים שלך ב-"
"הוד מעלתך, בבקשה, אני משוחחת עם ניק." נכנסתי אל דבריו בחוצפה.
"לא חשבתי שאשמח כל כך להגיד את זה, אבל הגענו!" הכריז ניק כשעצר את הרכב בכביש מול שערי הארמון.