Ice Princess

part 3.2

Part: 3.2/ מלחמה חמה
°•°•°•&•°•°•°

"מסיבת בריכה?" היססה לוסיה כששמעה את התוכנית.
"לא סתם מסיבת בריכה, מסיבת בריכה עם מצלמות בשידור חיי וראיונות." הסברתי ובחנתי את בגדי הים שאמנדה השאירה לי על המיטה.
"וכל זה כי ליאם לא מדבר איתך, כי את לא דיברת איתו?" ניסתה להבין בפעם הרביעית.
"לליאם כבר לא אכפת ממני, ממה שאני עושה או ממה שאני אומרת.
אז אני סך הכול מקיימת מסיבת בריכה." התממתי ובחרתי את הבגד ים הלבן.
"את חוגגת את העובדה שלא אכפת לו?"
"כן. תצטרפי?" הצעתי בחיוך מנומס.
"ליאם יהרוג אותי. ואותך." היססה.
"לא חושבת, הרי גם שאר הדסטיניות יהיו שם." הערתי.
"כל השש עשרה?" נבהלה.
"חשבתי שיש תשע עשרה." נבהלתי גם אני.
"אתמול בערב ליאם פסל שלושה, הערב תיפסל אחת נוספת ותעלו לתואר נסיכות ירח."
"נסיכות ירח?" היססתי פתאום בקשר לתוכנית שלי שעלולה להביא לסילוקי.
"כמעט נסיכות, כשתישארו שבע בנות תהפכו נסיכות." הנהנה.
"והערב מסלקים את הנערה האחרונה?" חידדתי את השאלה האמיתית.
"כן, אני מאמינה שבדיוק אחריי המסיבה הקטנה שלך."
"אם כך, יותר טוב. אם אעזוב, אעזוב אחריי שהפרתי את מרבית הכללים." חייכתי בגאווה.
"אני באמת מתחילה לחשוב שאת מנסה להפר כמה שיותר כללים." העירה.

"יש שתי קבוצות של אנשים שמנסים להרוג אותי, ליאם לא מדבר איתי, כמעט מתתי, ג׳ון חושב שהוא פיטר פן ומנסה לשמור עלײ יחד עם מקס השומר ההוא, ברגע זה ממש אותו איש שרציתי להציל מתאמן יחד איתם כדי שיוכל להפוך לקוֹתן שלי, מה שבוודאות לא יקרה.
והדובדבן שבקצפת- המורה לנימוסים והליכות לא סובלת אותי.
מה כבר יש לי להפסיד?" הסברתי בחוסר אכפתיות.
"את החיים שלך." אמרה כאילו זה דבר של מה שבכך.
"אם אני אמות אחריי שגרמתי למסיבת בריכה בארמון של דיינימור, אני לא יכולה לחשוב על דרך מגניבה מכך כדי למות." צחקתי.

"אני לא מאמינה שזה עבד והמשרתים קנו את זה והם באמת מארגנים מסיבת בריכה." התנשפה אמנדה כשנכנסה לחדר יחד עם אלכס.
"או שליאם יהרוג אותך, או שיחזור לדבר איתך." ציינה אלכס.
"אז את הולכת?" שאלה אמנדה בחיוך ממזרי.
"הולכת לאן?" התערבה לוסיה.
"החלטתי לתת לליאם הזדמנות אחרונה לפני שאני גורמת לשש עשרה דסטיניות להתפשט מול המצלמות." הסברתי בתמימות ופניתי אל הדלת.
"אם השימלה הזאת לא תעזור," בחנה את שימלת המיני שלי המקושטת פרחים.
"המסיבה הזאת תגרום למוות של כולנו."
"נקווה שהשימלה תגרום לו להגיב." נאנחה אמנדה.
"ונקווה שהתגובה לא תהיה פסילה." המשיכה אלכס.
"אתן כאלה דרמתיות." נזפתי וטרקתי את הדלת כשיצאתי אל ארוחת הבוקר.

"עדיין לא מדברים?" הצטרפה אליי קלואי רגע לפני שנכנסתי אל חדר האוכל.
"ליתר ביטחון, בחרת כבר בגד ים?" קרצתי.
"אד העביר הודעה לכל המשרתות להכין לנו בגדי ים שלמים לקראת ראיונות 'הפתעה'.
לכל משרתת הוא אמר שהוא אומר את זה רק לה, כי הדסטינית שלה היא הדסטינית האהובה עליו." התפרצה בצחוק ונכנסנו יחד.

הבנות השתעלו כשצפו בנו, אולי בגלל השימלה השקופה למחצה שלי.
אולי לא.

"אה! יש תפוחים, חיכיתי לזה כל כך." חייכתי ונעמדתי בראש השולחן, לצידו של ליאם שכמובן- לא הביט בי.
הושטתי את ידי הרחק אל מגש התפוחים, בניסיון ברור לגרום לליאם להסתכל עליי, או לפחות על השימלה שלי.
"אני חושבת שתאהבי יותר את האגסים, קחי." חייכה ליאה והושיטה לי ממרחק מה אגס, מאלצת אותי להתמתח מעט יותר הצידה ולקרב את פניי אל פניו של ליאם.
תפסתי באגס והסטתי את מבטי אל פניו, שכעת ניצבו קרובות אליי במרחק נשימה.
ליאם כחכח בגרונו באי נוחות והביט לצדדים, מתחמק מפניי.
"מצד שני," התיישרתי בעמידתי.
"כבר אין לי חשק." נאנחתי בתסכול והנחתי את האגס חזרה על השולחן.

"הבוקר תשבי בראש השולחן?" שאלה ליאה בקריצה.
"מיס לורנס, תרצי להצטרף אליי לארוחה גם הבוקר?" הציע ליאם בנימוס, מתעלם מרמיזתה של ליאה.
ארבע עשרה בנות, מלבדי ומלבד נואל, כחכחו בגרונם והשתעלו באי נוחות למצב, מנסות להחניק את ההשתנקות שרצו כל כך לפלוט.

נואל קמה ממקומה בחיוך, יישרה את שימלתה והתכוונה להתקרב אל מקומו של ליאם.
"תחזרי למקום שלך." דרשתי.
"סליחה?" התממה.
"שמעת אותה." התערבה קלואי להגנתי.
"אני מבקשת שתחזרי על זה שוב." אמרה נואל בחוצפה.
"תחזרי. למקום. שלך." חזרתי על עצמי, מדגישה כל מילה.
"בתור מה בדיוק את מצווה עליי את זה, חתיכת חוצפנית?" כמעט התפרצה בהלם.
"בתור הקינסה שלך לשבוע!" התפרצתי גם אני.
"את בטח צוחקת עליי." התנשפה פעם אחת, המומה.
ליאם נאנח, מזכיר שהוא נוכח.
"צודקת, אני יכולה הרבה יותר." חייכתי.
"כולכן, צאו." כמעט דרשתי בצעקה.
"שמעתן אותה." אמרה ליאה וקמה ממקומה.
"אתן באמת רוצות לעצבן אותה?" היססה קלואי וקמה גם היא.
כמו דומינו, קמו גם כל השאר ויצאו מחדר האוכל, מותירות אותי ואת ליאם לבד.

הוא המשיך לשתוק ונשען על ידית הכיסא שלו, מראה חוסר עיניין במצב.
"אתה עדיין לא מדבר איתי?" התכופפתי מעט כדי להביט בעינייו.
הוא קם ממקומו והתכוון לפנות אל הדלת.
"חכה," ביקשתי ואחזתי בידו, עוצרת בו מללכת.
"אל תלך." ביקשתי בתחינה והתקרבתי לעמוד מולו.
"לפחות תגיד לי עד מתי תתעלם ממני." ליטפתי את שיערו ונצמדתי מעט יותר אל גופו, מנסה להוציא ממנו כל תגובה אפשרית.
"אחר כך אתה כועס כשאני לא מדברת איתך." הזכרתי וקירבתי את פניי אליו, למרות שהביט קדימה אל הדלת.
"זה בגלל מה שאמרתי בראיון עם אד?" שאלתי בתמימות וילדותיות.
"לפחות תסתכל עליי." ביקשתי כמעט מתחננת.

הוא הרכין מעט את ראשו, מביט בעיניי הכאובות ומיד פונה אל האוזן הקרובה ביותר אליו.
"אני יודע שאת רגילה ליחס מהסוג הזה," הניח את ידו על גבי התחתון בהתגרות.
"במיוחד אחריי העבודה הזמנית שלך ב...מועדון, בדרום העיר.
אבל הבטחתי לנואל שנטייל יחד בארמון." לחש כמעין התנצלות מזלזלת ופנה אל היציאה.
"תיזהרו לא ללכת לאיבוד." רטנתי כשפתח את הדלת ויצא ממנה.
אני לא מאמינה שהוא ידע על הבית בושת המקולל הזה.

"אופ!" צעקתי בתסכול, חטפתי את האגס הארור והשלכתי על הדלת.
"הלוואי שהארמון הזה יקרוס כשאתם בתוכו!" התיישבתי על אחד הכיסאות, מתוסכלת עד עצמותיי מהמצב.

אני רק רוצה להוכיח שאני לא אשמה, אין כל קשר למה שקורה בינו לנואל.
או ג׳סי. תירצתי.

"הוא רוצה מלחמה? אין בעיה." לחשתי ונעצתי את עיניי באגס המנופץ.

°•°•°•&•°•°•
בגלל שזה פרק קצר ולא ממש דרמתי, אני מעלה בעוד חצי שעה או פחות את הפרק הבא.