Ice Princess

part 8.2 B

Part: 8.2/ דרישת המלך
•°•°•°•&•°•°•°•

"זה ממש לא נכון!" הצבעתי עליו באזהרה והתקרבתי, הוא נעצר על שפת הבריכה והסתובב אליי.
"אני אעזוב את מלודיה ואשכח ממך ברגע שאפנה לך את הגב!" נשבעתי.

"בנות, זה הזמן לעזוב." נואל קראה לאמילי ורוז שנבהלו מעט מההתפרצויות ומיהרו אליה.
"לפני שאנחנו עוזבים, אני מזכירה לך, קימברלי, הוא מלך דיינימור בין אם תאהבי את זה או לא." הזכירה נואל ומשכה את הילדות, סבתא נוביה הבוהלת וסבא ארבין הדואג אל תוך הארמון בידיעה שהריב רק התחיל ויש לו הרבה לאן להתדרדר.

"אולי כדאי שתקשיבי לחברה שלך ותחשבי פעמיים לפני שאת מדברת אליי ככה." הציע בזלזול.
"אתה יודע בדיוק מה אני חושבת על התואר שלך וגינוני הכבוד הטיפשיים שמתלווים לו." אמרתי בקרירות ונעמדתי מולו.
"אני חושב שדיאנה ורייצ׳ל ישמחו לאשר את הדעות שלך ברגע שתעזבי." השיב בנימה זהה.
"אני מזכירה לך שדיאנה לא בתחרות הזאת!" התפרצתי ואגרפתי את ידי.
"בדיוק כמוך!" החזיר והידק את לסתו.
שתקתי.

"אז מה עכשיו? תהפוך אותה לנסיכת ירח?" שאלתי בקול שבור המתיימר להיות לא אכפתי.
"מה אכפת לך?" תבע לדעת בחוסר אמונה, כמעט יורק על השאלה שלי.
"את עוזבת, אני יכול לעשות מה שארצה עם מי שארצה." הצהיר בחריפות.
"כן, גם עם דיאנה." הוסיף בשקט וביטחון.
"אתה כזה... כזה..." גנחתי בתסכול וחיפשתי את המילה הנכונה.
"כזה שישכח ממך ברגע שתצאי משערי הארמון." השלים אותי בקרירות.
חיפשתי שמץ של ציניות בעיניו, שמץ של דווקא או גיחוך, כשלא מצאתי עשיתי את הדבר היחיד שהצלחתי;
דחפתי אותו לבריכה אך הוא לא ויתר ומשך אותי יחד איתו.

"כזה אידיוט!" התפרצתי והסטתי את השיער הרטוב שלי שנדבק לפניי.
"ואת אגואיסטית!" התפרץ גם הוא ונעמד מולי, מנגב בגסות את המים משפתיו בעזרת גב כף ידו.
הוא נפצע, סביר להניח שאני האשמה בשריטה הקטנה שדיממה קלות במעלה עצם הלחי השמאלית שלו והתערבבה מעט עם המים שזלגו משיערו הרטוב.
"נמאס לי ממך!" השפרצתי עליו מים, הוא לא נשאר חייב והחזיר בכעס ועקשנות.
"מלך לא מלך, תמיד היית מניאק!" צעקתי וניסיתי לדחוף אותו.
"תפסיקי כבר!" דרש ותפס בידיי, אוחז בהן מאחוריי גבי ולא נותן לי לזוז.
"את משחקת אותה שאכפת לך ממה שקורה ביני לבין דיאנה אבל באותה נשימה לא מפסיקה להגיד שאת רק רוצה לעזוב!" החל לתקוף ולהטיף. 
"שלא תעזי להיות כל כך אגואיסטית ותתני לי לחשוב שאכפת לך ממני רק בשביל שתוכלי לנפץ את זה בעזרת חוסר הסבלנות שלך לרגע שתעזבי את הארמון." המשיך באזהרה קרה.
"אני לא אגואיסטית." לחשתי בהתנשפות וכיווצתי שפתיים, לא בטוחה מה עוד אני יכולה להגיד.
"עכשיו את גם שקרנית." הוסיף בהתאם בחריפות.

"אין לך מושג מה אני עוברת!" תקפתי.
"כי את לא מסבירה לי!" תקף בחזרה.
"לא משנה מה אעשה כדי להוכיח לך שאת יכול לסמוך עליי, לדבר איתי, שתביני שאני רוצה להיות כאן בשבילך," המשיך והשתתק.
הוא חשב לרגע ואז פצה את פיו שנית.
"את תמשיכי לחשוב על עצמך."
"זה לא נכון." התגוננתי בכעס על דבריו.
"רואה שאת גם שקרנית?" כיווץ גבותיו כדי להמחיש את רגשות הכעס והתסכול ששהה בהם בקירבתי.
"אל תגיד את זה." לחשתי בצער ובלעתי את רוקי, ניסיון נואש להיפטר מגוש הצער שישב לי בגרון.
"אז מה את רוצה שאני אגיד לך, אה?" שאל ונצמד אליי יותר, לא נותן לי לזוז למרות שלא ניסיתי בכלל.
"להגיד לך שאני לא רוצה שתעזבי? אני לא רוצה שתעזבי." הודה בשקט ועקשנות.
"שאני אוהב אותך? אני אוהב אותך." המשיך.
"שאני מפחד פחד מוות שיקרה לך משהו ואני לא אהיה שם כדי לשמור עלייך ולעזור לך? כן, אני לא מפסיק לחשוב על זה." לא משנה מה לחש, הנימה שלו נותרה חסרת אכפתיות ובאותו זמן עקשנית.
"שאני מרגיש במלחמה בכל בוקר כשאת לובשת את השמלות שלך ומדברת עם השומרים שמסתכלים עלייך, רק כי אני יודע כמה סקסית את כשאת מקנאה או כועסת? שלא נדבר על שזה בערך תשעים אחוז מהזמן." גיחך בעצבנות.
"בשאר הזמן אפשר לבהות בך במשך שעות, גם אם את לא עושה משהו מיוחד ואני באמת מתאפק לא לחשוב על האנשים שמסתכלים עלייך כשאת לובשת את השמלות האלה ורק מאלצת אותם להסתכל יותר." ידיו עטפו את ידיי והעבירו ליטופים אקראיים, כאילו ספק ניסה לחזק את אחיזתו ספק ניסה להרגיש אותן.
"וזה לא רק השמלות, זאת הידיעה שברגע שיפנו אלייך יגלו כמה קל להתאהב בך, אני יודע כמה קל להתאהב בך." בלע רוקו וכיווץ את שפתיו, מתאמץ להפסיק לדבר אבל ככל שהביט בי דרש מעצמו להמשיך.
"לספר לך שהורג אותי לחשוב שמישהו אחר יתקרב אלייך ויגע בך? יאהב אותך? יעז לפגוע בך? זה הורג אותי." לחש באסרטיביות.
"לספר לך שאני אוהב לשחק לך בשיער סתם ככה, פתאום, רק כדי להרגיש שאת קיימת ומספיק קרובה כדי לתת לי לגעת בך?" שאל בשקט.
"רוצה לעזוב? תעזבי," שיחרר את ידי ונעץ את עיניו בעיניי.
"אבל אל תשאירי לי הוראות בקשר לשאר הבנות כאן כאילו את מתכוונת לחזור, אני כבר הבנתי שאת לא." ספק ביקש ספק דרש.
"רוצה לעזוב?" חזר על עצמו בשקט.
"תעזבי, אני לא יכול לחכות לראות אותך יוצאת מהשערים." הצהיר בקרירות והפנה לי את גבו.
"גם אני לא יכולה לחכות לרגע שאגיע לונסטסיה ואתרחק ממך!" צעקתי בתסכול והטחתי את ידיי במים, הוא הסתובב בחזרה בכעס.
"אז תלכי כבר!" דרש והניף ידו לכיוון הארמון.
שתקתי ואיגרפתי את ידיי כדי לנסות להרגיע את הצריבה הקלה מהטחת כפות ידיי במים.
"תמיד היית יורש העצר המפונק שאהב להרוס כל דבר שיש לו, החל מדיינימור ועד האנשים שנהרגו בגלל ששיעמם לך בכלוב הזה." לחשתי בחוסר אכפתיות.
הוא איגרף את ידו והידק את לסתו.
"לבוא לתחרות הזאת כדי למות עם כתר נוצץ זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, הכי גרוע זה להכיר אותך ולהמשיך לחיות." המשכתי באותה נימה קרירה.
"ואת תמיד היית נסיכת הקרח האגואיסטית." התקרב יותר עד כי לא נותר לו לאן להתקדם.

שנינו מתנשפים, כועסים, מתוסכלים עד עמקי נשמתינו מהעולם שאליו נקלענו והאישיויות המקוללות שבחרנו להיות.
החיים הם תמיד דרך שחוזרת על עצמה, הם ימצאו דרך להחזיר לך על מה שעשית, מה שאני עשיתי.
כנראה שליאם היה דרכם של השמיים להחזיר לי על כל אותם אנשים שהעלבתי ודחפתי, בעוד שאני הייתי דרכם של השמיים להחזיר לליאם על מעשיו.
ככה או ככה, היינו הבעיה, התסבוכת, ירח שחור, פתית שלג ומפולת שלגים יחד, אבל גם באותה נשימה היינו הפיתרון, השמש הזורחת וחול חוף הים.
היינו הקללה והברכה, וזה מה שהפך הכול לנורא כל כך.

"אני שונאת אותך." הצהרתי בשקט, הוא הניח את ידו על גבי התחתון ורכן אל שפתיי במהירות עצומה ומיד עצר, כאילו חשב פעמיים האם לנשק אותי.
"ואני שונא אותך יותר." נשבע בלחישה.
"מה תעשה עכשיו? תנשק אותי?" תבעתי לדעת כששפתיו היו במרחק נגיעה משלי.
"שמישהו בבלנקה ינשק אותך." לחש בחוסר אכפתיות והסתובב ללכת, מותיר אותי לנשום עמוק ברעד קל כשהאדרנלין עזב את גופי, מותיר אותי לרעוד ספק מקור ספק מהלב שלי שנקרע לגזרים בזמן שאני נושכת את שפתײ הרוטטות, שמחאו מהרגע שליאם עזב, בניסיון פתטי לא להתפרץ בבכי.

הוא יצא מהבריכה בתנופה חסרת סבלנות והתקדם אל היציאה מהגן בלי להביט לאחור, המים נטפו אחריו כאילו מרדו על לכתו.
אולי כשיכנס לארמון, מישהו ירשה לעצמו להתערב ולשאול מה היה החיפזון לעזוב את הגן בלי הבגדים שלו, החצופים ביותר ישאלו על מצב הרוח הכועס והעקשן כתמיד שלו.
אולי יענה רק כדי להוכיח שהוא לא המלך גס הרוח שכולם טוענים שהוא,
ואולי יהדק את לסתו, ינשום עמוק כשיזכר בשיחה הגועשת וימשיך הלאה בדרכו בחוסר נימוס רק כדי לא להתפרץ על האנשים הלא נכונים.
כי זה מה שהוא תמיד עושה-שוקע בסבלנות אל קו האופק בידיעה שמחר יזרח שוב ויוכל לפצות על כל אותם האנשים שהותיר בחושך עם שאלות באמצע מסדרונות הארמון שהיה לו לכלוב מזהב.

•°•°•°•&•°•°•°•

אני אוהבת אתכם ואתמול לא הספקתי לעלות פרק אז קחו שניים ⁦;)