Ice Princess

part 3.4

Part: 3.4/ מעשה גבורה של פושעת
•°•°•°•&•°•°•°•

"אל תתנהגי כאילו את מופתעת," קול אישה נשמע מאחוריי.
הסתובבתי משתנקת מרוב בהלה, אותה אישה כבת שלושים שביקשה לקבל הנפה במקומי- ניצבה מולי בגן הארמון.
השיער שלה היה שחור ומעט מלוכלך, היא לבשה מכנס חום מעט מיושן וחולצה שחורה.
"כנראה שבאמת היית צריכה לענות לשיחה הזאת." אמרה ושרקה קלות פעם אחת, מדגישה כי העיניין חמור.

"אני מציעה שרק תסבירי לי מאיזה קבוצה בדיוק הגעת. את יודעת, כדי שאעמוד בקצב של האנשים שמנסים להרוס חיי." ביקשתי בחיוך וגיחוך זהה, למרות שלא היה דבר מצחיק במה שאמרתי.
"זאת שאח שלך בידייה." חיקתה את הטון שלי.
"אני נשבעת לך, אם תפגע-"
"אל תטרחי, אני לא הולכת להעמיד פנים שהאיומים שלך מזיזים לי." נאנחה ונשכבה על מיטת השמש שלי בחוסר אכפתיות.
"אם את כזאת כלבה, למה לקחת את ההנפה ההיא בשמי?" הזכרתי ונעמדתי מולה, מסתירה לה את השמש.
"רצינו שתקחי את ההנפה האחרונה." אמרה בקרירות והזדקפה במקומה.
"מה יצא לך מזה שאני אמות?" החמצתי פנים בגועל על מעשה הגבורה שלה שהתגלה כמעשה אויב.
"ראית בעצמך, הספיק שתדממי חמש דקות כדי שיורש העצר יבטל את העונשים." אמרה בחיוך מנצח.
"בסדר, ניצחתם, אין יותר את העונשים האלה. מה אתם רוצים עכשיו?" גנחתי בתסכול, לא מתכוונת להמשיך את הויכוח הזה.

"אני סקרנית," קמה ממקומה ונעמדה מולי.
היא הייתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים בלבד.
"אם היה צריך טיפת דם שלך כדי לבטל עונש שמתבצע כבר שנים, מה נצטרך כדי, לא יודעת, לבטל לגמריי את התחרות?" שאלה בתמימות.
"מה אכפת לך מהתחרות הזאת?" שילבתי ידיים בהתגוננות.
"לא אכפת לי," התגוננה גם היא בהפתעה.
"אכפת לממונים עליי."
"אה, אלה שמנסים להרוג אותי פעם ביום?" חייכתי בילדותיות.
"אני לא בטוחה אם הם מנסים להציל אותך מעצמם, או להוריד אותך יחד עם השלטון." מלמלה ובחנה את הארמון שמאחוריי.
"מי אלה?" לחצתי
"או שהם רוצים שתראי את הכל מתפרק סביבך ולבסוף להרוג אותך בעצמם." המשיכה בתהיה.
"מה כבר עשיתי?" התפרצתי.
"בכל פעם שאת מתעסקת עם הנסיך, את מתעלמת מהם.
אני מציעה לטובתך שתתאפסי על עצמך, תעשי את המשימות שנותנים לך ותתרחקי ממנו."
"אחרת מה?" שאלתי בביטחון.
"שני האנשים שמתו עכשיו בגללך, לא יהיו האחרונים." הסתובבה ללכת בנוחות.
"אולי כדאי שתבדקי את זה." הגניבה מבט מעבר לכתפה, רומזת בעינייה אל הארמון.

היססתי אם לעזוב אותה כאן, בגן, ולרוץ פנימה.
"לעזאזל." מלמלתי לאחר כמה רגעים שעמדה בגבה אליי ורצתי חזרה פנימה.

ג׳ון רץ לעברי במסדרון הראשון, כאילו חיפש אותי.
"את בסדר?" בחן את פניי וגופי, מחפש שריטה או פצע טריים.
"אני בסדר. איפה כולם?" בחנתי את המסדרון השומם.
"קים.." ניסה להתחמק מהתשובה.
"תפסיק ותענה לי, אני לא ילדה קטנה שצריך להסתיר ממנה סודות." דרשתי בכעס.
"היה חומר נפץ במגוריו של ליאם," נאנח והשתתק לרגע.
"מריה, העוזרת, הייתה בפנים כשזה קרה." לחש בצער.
זה בגללי.
"מי עוד?" שאלתי בקול נחנק.
"מקס," הוא סירב להביט בעיניי.
"הוא הגיע כדי לעזור לה."
"הם בסדר?" שאלתי למרות שהקול שלו אמר כבר הכול.
הוא שתק.
"הבנתי." בלעתי את רוקי והמשכתי הלאה אל חדר השינה שלי, משאירה אותו עומד בצער במרכז המסדרון.

נכנסתי אל החדר, טרקתי את הדלת ונשענתי עלייה מתנשפת, מפוחדת עד מוות.
"זה בגללי." לחשתי בקול שבור.
"אל תאשימי את עצמך," אמנדה הפתיעה אותי בנוכחותה.
"זה דבר שקורה, במיוחד במדינה כזו." התקרבה וליטפה את כתפי בחצי נחמה, מוכיחה כי עודכנה בפיצוץ.
"הם עשו את זה כי ניתקתי את השיחה," בלעתי את רוקי, מנסה להתעלם מהגודש שיושב לי בגרון ומאיים להתפרץ בדמעות.
"התעסקתי בליאם במקום להתעסק בהם ובג׳ייק." התקרבתי בצעדים כבדים והתײשבתי על המיטה.

"את לא אשמה." הצהירה והתיישבה לצידי.
"תפסיקי," התחננתי בלחישה.
"את אפילו לא מאמינה לעצמך." הרמתי את עיניי אליה. 
"מה את מתכוונת לעשות? לעזוב?" קמה על רגלייה במחאה.
"זה הפיתרון שאת חושבת שיפתור הכול? תפסיקי, בבקשה, תפסיקי לבקש לברוח." התחננה ומחתה דמעה שברחה מעינייה.
"הלוואי!" התפרצתי וקמתי על רגליי.
"אבל אני לא יכולה לעזוב, אני חייבת לחכות למשימות הבאות שלהם כדי שלא יפגעו בג׳ייק.
אבל גם אסור לי להמשיך להתקרב אל ליאם, אסור לי." העברתי יד בשיערי והבטתי לצדדים, מחפשת את העמק השווה לפיתרון.
"אז מה תעשי?" לחשה בצער.
"מה אני כבר יכולה לעשות? אני אתרחק ממנו ואחכה למשימה הבאה." נאנחתי.

כאילו השמיים שמעו את כאב הלב שלי, הטלפון הקווי צלצל.
עצמתי עיניים ונשמתי עמוק, כשהייתי בטוחה שלא אתפרץ בבכי- עניתי לשיחה.

"קים?" ג׳ייק נשמע מהצד השני.
שתקתי ונשמתי עמוק בעיניים עצומות, שוב.
הרגשתי דמעה חמה זולגת על לחײ, מיהרתי למחות אותה ולהחזיר חיוך על פניי בתיקווה שזה מה שיגרום לקולי להישמע אמין.
"ג׳ייק?" השבתי.
"את נשמעת מוזר, הכול בסדר?" דאג בלחישה.
"אתה בסדר? הם לא פוגעים בך, נכון?" דילגתי על השאלה שלו, לא הייתי מסוגלת לשקר לאחי הגדול.
"קים, בבקשה תעני לי." התחנן בדאגה גדולה יותר.
שפתיי רעדו, דמעות נוספות זלגו על פניי למרות שניסיתי לחייך בכוח.
"אני בסדר," נשמתי עמוק בקול רועד.
"יש לי צלקת חדשה בגב, היא קצת מציקה לי, בגלל זה אני נשמעת ככה." הסברתי בגיחוך, מנסה להסוות את הרעידות בקולי.
"הם סיפרו לי על מה שעשית, אני לא יודע אם להיות גאה בך או לנזוף בך." גיחך גם הוא.
"הם דרשו ממך להתקשר מסיבה מסוימת, לא?" שיניתי נושא.
"הם רוצים שתצאי שוב מהארמון, מחר בערב." נאנח בעצב.
"לאן?" האצתי בו.
"זוכרת את הבר שמאחוריי הבית?" שאל.
"בר?" הקול שלי התייצב סוף כל סוף.
"אז בהמשך הרחוב, שם, מישהו ייתן לך חבילה.
קחי אותה ותניחי בסימטה שלצד הבר." הסביר.
השיחה התנתקה לפני שהצלחתי להשיב להוראות.

"הבנתי." אמנדה אמרה כשהסתובבתי אליה.
"את חייבת לצאת, אין לך ברירה אלה לסכן את חייך בפעם המי יודע כמה השבוע.
אני מבינה." אמרה בעצב.
"אני גם.." היססתי בבקשה הבאה.
"אני יודעת," חייכה בעדינות.
"אני אדאג שארוחת הערב תישלח אלייך לחדר, את לא תפגשי בליאם ובשאר הבנות."
"תודה." אמרתי בכנות.
"תודי לי בכך שתחזרי בריאה ושלמה.
אני יודעת כמה אחיך חשוב לך," התקרבה לחבק אותי.
"אני רואה את זה בכל הפעמים שאת מסכנת את חייך בשבילו בלי לחשוב פעמיים.
אם זה חשוב לך, זה חשוב גם לי." הבטיחה.
"אני רק רוצה שיחזור הביתה אל אמא שלי ויסיים לקרוא את הספר ההוא." תירצתי בגיחוך קל כשנזכרתי בספר שקרא זמן מה אבל מעולם לא סיים.
"אני מבטיחה לך שזה מה שיקרה."
"אני אתן את חיי כדי שזה יקרה." נשבעתי.

•°•°•°•&•°•°•°•
הפחדתן אותי אז העלתי, בפעם הרביעית להיום, פרק נוסף.