Ice Princess

part 7.3

Part: 7.3/ השמײם עוצמים עיניים
•°•°•°•&•°•°•°•

"קים!" קראה נואל מתוך האולם בעודי רצה החוצה ממנו, משם אל המסדרון הרחב.
"הוד מעלתך!" שמעתי אותה קוראת ממרחק, קולות השתנקות, קריאות תדהמה ותהיות נשמעו יחד איתה.
המשכתי לרוץ אל כניסת הארמון, התפללתי בכל ליבי שלא אכשל בצעדיי ואפול.
הוא בעקבותיי, לא אכפת לו שהוא בדיוק הוכתר כמלך דיינימור.

הגברתי את קצב הריצה שלי, חמקתי בקושי מהאנשים המשוטטים בדרכי ויצאתי מהארמון אל השערים הכבדים שנראו מאיימים עכשיו קצת יותר.
עצרתי ברגע אחד מולם, כמעט מועדת מהתנופה, בחנתי בפאניקה את השומרים שניצבו בכל צד של השער המוזהב.
"אל תתנו לה לצאת!" שמעתי את ליאם קורא מתוך הארמון שדלתו הכפולה פתוחה לרווחה, הוא ניסה להתחמק מהאנשים המברכים שעוצרים ומעכבים אותו,לעקוף את ההמולה ההולכת וגוברת סביב המלך הצעיר ולהשיג את המורדת החמקנית.
שלחתי לעברו מבט חטוף, גנחתי בתסכול וחיזקתי את אחיזתי בשולי השימלה, חזרתי להביט בשערים ורצתי לעברם.

"תיסע!" נכנסתי אל הרכב השחור הראשון שראיתי.
"סלי-"
"תיסע כבר!" דרשתי בהיסטריה וחיפשתי בעיניי את ליאם בין כל האנשים.
הנהג לא היה צריך ציווי נוסף, הוא בלע את רוקו ולחץ על הדוושה, הרכב נסע במהירות תוך רגע.
"את הקינסה, לא?" שאל בשקט והביט בי דרך המראה הקידמית.
"כבר לא." לחשתי וחרטתי במוחי את תמונת הארמון המתרחק יותר ויותר בכל רגע, ליאם יצא בריצה מהשערים, עוצר וכמעט מועד מהתנופה של ריצתו וכשהתאושש ברגע- הבחין ברכב השחור היחיד שנסע בכביש החצץ, המבט המאוכזב בעיניו העיד שידע היטב כי הגיע מאוחר מדי.

"אפשר לשאול לאן נוסעים, הוד מעלתך?" שאל כשיצאנו לחלוטין משדה הראייה של הארמון.
"כבר אמרתי לך, אני כבר לא הקינסה." גערתי בו ויישרתי את מבטי אל הדרך המצפה לנו.
"אני מכבד אותך, לכן אפנה אלייך כך, בדיוק כמו כל דיינימור ברגעים אלה." אמר בטון מתנצל.
"סליחה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"את כבר לא הקינסה של יורש העצר, את הקינסה של המלך, את המלכה בתאוריה של העם ובמידה ותתחתנו- תהפכי למלכה על כל דיינימור והאחראית עליה כנגד כל שאר הממלכות." הסביר.
כמובן, לא יצאתי מהארמון מאז היותי קינסה, לא טרחתי לזכור את הפרט הזה ואת גינוני הכבוד של כולם כלפיי.

"ועד אז?" שאלתי בקול שקט, מיואש.
"עד אז, מבחינתי ומבחינת כל העם, את המלכה הזמנית שלנו- קינסה." חייך בגאווה על המלכה שנבחרה לו.
"תשכח מכל מה שאי פעם למדת על התחרות הזאת, השם שלי הוא קימברלי אדריאן וברגע שעזבתי את הארמון, עזבתי יחד איתו את כל התארים המגוחכים האלה, אוקיי?" תקפתי.

"אז לאן נוסעים, קימברלי?" שאל בהיסוס ושוב הביט בי דרך המראה המשקפת את העיניים הכחולות שלו.
"ונסטסיה." נשענתי בנוחות על המושבים האחוריים של הרכב היוקרתי.
"מה השם שלך?" שאלתי כשנזכרתי בדבר החשוב ביותר.
"ניקו." השיב בחיוך חברתי.
"אז, ניקו..." חיפשתי את התיאור הנכון למצב.
"בקשר לונסטסיה,"
"הסוד שלך שמור איתי." צחק כשלא מצאתי את ההסבר הנכון.
"תודה." מלמלתי ונשענתי על חלון הרכב, מצפה בקוצר רוח לנסיעה הארוכה והחוויות החדשות.