Ice Princess

part 1.7

Part: 1.7/ כרית התאבדות
°•°•&•°•°

הרגשתי את לחץ הדמעות בעיניים שלי.
"כל התחרות הזאת הייתה טעות." מלמלתי כשנזכרתי שאמר "אני קורא לזה... תהליך." בזמן שאחד המשרתים הניח עליי מעיל, כדי להסתיר את השימלה הקצרה שלי.
הוא משנה לשנות אותי.
הארמון מנסה לשנות אותי.

"למה את מתכוונת?" שאל
"אני מתכוונת לזה שלא הייתי צריכה לבוא לכאן בכלל!" הרמתי את קולי יותר משהתכוונתי.
"אז אולי לא היית צריכה להתגרות כל כך במזל שלך!" החזיר גם הוא צעקה משלו.

"אתה חושב? כי אני חושבת שהמתיחה הזאת הגיעה לך! עדיף נסיך מפואר בנשף תחפושות ולא דסטינית מחופשת בנשף מפואר!" התקרבתי והצבעתי עליו באשמה.
"ותראי לאן זה הביא אותך, לשתות כי משעמם לך ואת מתגעגעת למשרתת שלך." כמעט פלט צחקוק עצבני.
"ותראה לאן זה הביא אותך, להתווכח עם אישה שיכורה." הוצאתי לשון בילדותיות.
"אני לא מאמין שאת מוציאה לי לשון." גלגל עיניים באנחה כבדה.
"תביא לפה את נואל לורנס ותראה איך אני מוציאה עוד כמה דברים.." לחשתי ושיחקתי עם ידית המגירה הלבנה.

"יש לי רעיון יותר טוב!" התפרצתי והתקרבתי אליו "תחזיר אותי לארמון, בבקשה!" התחננתי והנחתי את כפות ידיי על חזהו, ממחישה כמה הבקשה חשובה לי.
"לא." אמר בהחלטיות.
"אני אתנהג יפה, מבטיחה." יישרתי מבטי אל תוך עינייו, מחפשת שמץ של תקווה.
כלום.

"אני אהפוך את הבית." איימתי והתרחקתי ממנו צעד אחד.
הוא מצדו, רק חייך בחצי התגרות, מנסה לראות עד לאן אוכל להתדרדר.
"אני לא מחזיר אותך לשם, סוף דיון."
"אבל אני חייבת להתרחק מפה!" צעקתי בתסכול והפנתי לו את גבי, מתאפקת לו לפרוץ בבכי.
"למה את כל כך עקשנית?" שאל בחוסר סבלנות, מעביר יד בשיערו.
"כי אני לא הן!" התפרצתי "אני לא הן." הפעם לחשתי בקול שבור.
"אני לא הדסטינית המושלמת, האינטליגנטית, שרק מחכה להזדמנות להתחיל איתך." החשק לבכות חנק אותי ושבר את קולי הלוחש.
"מעולם לא ביקשתי שתהיי הן." ניסה להתקרב.
"לא, לא, לא,"  הסתובבתי הלוך וחזור סביב עצמי, פעמיים, מכסה את פניי בידי.

"אני לעולם לא אצליח להיות הן." הסברתי בתחינה שיאמין לי, מתרוצצת עם עייני בין כל אביזרי המטבח.
"אתה לא מבין? אני לא אפסיק ללבוש שמלות מיני רק כי זה החוק, אני אעשה דווקא. כי זה מעצבן אנשים.
אני לא אקוד קידה בנימוס כי אני לא נערה מנומסת. אני לא אתחנף אלייך כדי שתיבחר בי להיות מלכתך. אני לא רוצה להיות מלכתך." התקרבתי ויישרתי מבט אל תוך עיניו החמות.
"אתה לא תצליח לשנות אותי, אתה לא מבין? תפסיק לנסות לשנות אותי!" דחפתי אותו מעט, כאילו בכך דחפתי את הצרות שלי.
הוא הצרות שלי.

אני נשבעת, זאת הפעם האחרונה שאני שותה.

הוא תפס בידיי, לא חודל מלהביט בעיניי.
"אני לעולם לא אבקש ממך להיות מישהי שאת לא." נשבע בלחישה.