Ice Princess

part 3.8

Part: 3.8/ לב מקרח
•°•°•°•&•°•°•°•

צלצול טלפון העיר אותי.
אני בחדר השינה שלי, בחיים.
החדר ריק מאדם.

קמתי מהמיטה, מותשת בכל נפשי.
"אני יודעת שזה אתה." פתחתי את השיחה בלחישה, לא מסוגלת לעכל את העובדה שאחי סיכן את חיי בזמו שניסיתי להציל את חײו.
"א-"
"אני לא אספר לליאם," קטעתי אותו בגסות.
אני עדיין לא מוכנה לשמוע את הקול שלו.
"אני לא סומכת עלייך שלא תפגע בו אם אספר."
הוא שתק, אבל יכלתי לשמוע את הנשימות המהוססות שלו שבצד השני.
הוא בוודאי נושך את פנים הלחי שלו, הוא תמיד עושה את זה כשהוא לא יודע מה להגיד.
"למה עשית לי את זה?" שאלתי בלחישה כנועה.
"אני מצטער, לא התכוונתי שזה מה שיקרה." נכנע גם הוא בלחישה זהה.
"לא התכוונת להיתפס." תיקנתי כשדימעה חמקה מעיניי.
לא האמנתי שאני עדיין מסוגלת לבכות.
מחתי אותה במהירות ומצמצתי פעמיים ברצף, מנסה לייבש את עיניי.

"אל תתקשר יותר." ביקשתי כשהמשיך לשתוק, לא מסוגל להודות בטעות שלו.
"תדאג להביא לאמא את סלי האוכל שאני שולחת, זאת הסיבה היחידה שאני נשארת כאן.
אני אתרחק מליאם, בתנאי אחד;
כשאחזור," השתתקתי לרגע, עצמתי עיניים ונשמתי עמוק.
"תעזוב." דרשתי וניתקתי את השיחה.

העברתי יד בשיערי, ניסיתי לנשום עמוק ולהירגע.
"הכול בגללי," לחשתי באשמה.
לא היה לי קר, לא הצלחתי להרגיש אפילו אם חם לי, רק הרגשתי כנועה ומובסת.
הובסתי.
"לא הייתי צריכה לבוא לכאן." התוודתי. 
"אני רוצה לשכוח שכל זה קרה, אני רוצה לחזור הביתה!" התפרצתי בכעס, השלכתי את מברשת השיער שלי אל הריצפה.
החלקתי עם גבי אל הקיר אט אט ולבסוף חיבקתי את ברכיי, מנסה לדמיין אותי ואת אחי יושבים בסלון הבית שלי, לפני שכל זה קרה; אחי קורא את הספר המטופש שלו, אני מסדרת את השיער ואמא שלי בוחשת מרק במטבח.
"אני רוצה הביתה." לחשתי שוב.

דפיקות נשמעו על הדלת.
המשכתי לשבת במקומי, ניגבתי את הדמעות שבכלל לא הבחנתי שזלגו וניסיתי לנשום עמוק, לייצב את הנשימה שלי.
"אני עסוקה." קראתי ככל שיכלתי בקול כמעט שבור.
"קים?" ליאם נשמע מבעד לדלת.
אני לא רוצה שידאג, אני לא רוצה שאף אחד ידאג.
לא הצלחתי להתאפק, יבבת בכי נפלה משפתיי, מיהרתי לכסות את פי עם ידיי, מחניקה את קולות הבכי שלי שהחלו במחאה.
"את בסדר?" שאל כשלא עניתי.
נשמתי עמוק, פעמיים.
עצרתי את הנשימה שלי לכמה שניות.
"אני בסדר!" קראתי והחזרתי את האוויר לראותיי.
"תפתחי לי את הדלת." ביקש וניסה להוריד את הידית- נעול.
הוא טלטל אותה, נלחם בה בכוח.

ניסיתי שוב לנגב את הדמעות הארורות,
נשכתי את שפתיי בתחינה שזה מה שיגרום לדמעות שלי להפסיק.
"אני בסדר, באמת!" הבטחתי וקולי נשבר, בוגד בי בדיוק כמו כולם.
קול מתכות נשמע, קליל נקישה נוסף והדלת נפתחה בתנופה- ליאם מיהר להיכנס, לטרוק אחריו את הדלת ולהתקרב אליי.
עצמתי עיניים, נאנחתי ונשענתי על הקיר שמאחוריי, נתפסתי.