Part: 7.4/ הוד מעלתך
•°•°•°•&•°•°•°•
"הוד מעלתך?" דפיקות בדלת העירו אותי.
"תפסיקו לקרוא לי ככה!" גנחתי בתסכול והתחפרתי יותר אל תוך השמיכה.
"אני מצטערת, אני רוזלין, פשוט ביקשו ממני לבוא ולעזו-"
"כן, כן," קטעתי אותה באנחה.
"פשוט תכנסי." ביקשתי.
"הוד מעלתך, הדלת נעולה." אמרה בקול מתנצל.
"אמנדה הייתה נכנסת וחוטפת לי את השמיכה מהמיטה." רטנתי, קמתי מהמיטה ופתחתי לה את הדלת.
אישה צעירה, חומת שיער וכחולת עיינים.
ידייה אוחזות בעגלת ארוחת הערב ומאחורייה שני גברים נוספים עם מתלה לשימלה מכוסה, נעליים ותיקי איפור שנראו כבדים במיוחד.
"הן באמת לוקחות את הנשף ברצינות." מלמלתי כשנכנסו והתמקמו בחדר, כל אחד בעמדת עבודתו.
איפור, שיער ואוכל.
"הארוחה הזאת היא רעיון מעולה, אני ממש רעבה." שלפתי לחמנייה מהמגש ונגסתי בה בגסות.
"הוד מעלתך, את מוזמנת לשבת ולאכול בנחת." העירה רוזלין, רומזת לאכילה חסרת הנימוס שלי.
"אם עוד פעם אחת תקראי לי הוד מעלתך, אני פשוט לא אטרח לענות לך." הזהרתי והמשכתי לאכול בגסות רבה יותר את הלחמנייה המתוקה.
"את יפייפיה." הצהירה רוזלין ובחנה אותי דרך המראה, בדיוק כמו שאני בחנתי את עצמי,
אם זאת בכלל הייתי אני.
השימלה הייתה נפוחה, צנועה ומלכותית, מותאמת היטב לנזר הנסיכה שעל ראשי.
תוך שלוש שעות הם הפכו אותי לקינסה שכולם כל כך רוצים שאהיה, מי שכל כך נמנעתי מלהיות.
אמנדה ואלכס לעולם לא היו עושות את זה, הופכות אותי למישהי שאני לא רוצה להיות.
מול מראה נקייה ונוצצת, בשימלה נוצצת עוד יותר ונזר לראשי, כל כך קשה לי לראות את קימברלי אדריאן בטייץ הבלוי מול מראה מלוכלכת.
אני שונאת את זה.
"נלך." אמרתי בקרירות ופניתי לצאת מחדר המלון, רוזלין ממהרת אחריי.
"הרכב מחכה לך למטה, תודיעי לי כשתרצי לחזור למלון." אמרה כשנכנסנו למלון.
"אני לא צריכה להודיע לך, בשתיים עשרה בדיוק שיחכה בחוץ כדי לקחת אותי." הסברתי בחוסר עניין ויצאנו יחד מהמעלית אל יציאת המלון.
"אבל הוד מעלתך-"
"כבר הזהרתי אותך," עצרתי את הליכתי המהירה ונעצתי בה מבט.
"השם שלי הוא קים." הזהרתי בשקט, לא טורחת להרים עליה את הקול.
הלובי היה מלא, כבר לא היה לי אכפת שכולם רואים אותי, עד מחר כבר אעזוב.
"קים." בלעה את רוקה ומיהרה לתקן את עצמה.
"השעה עשר, את תרצי להיות שם רק שעתיים?" שאלה בהיסוס.
"אני יודעת לקרוא שעון." אמרתי בחוסר כבוד והמשכתי להתקדם אל מחוץ למלון.
"כמובן, התכוונתי לשאול אם תרצי להיות נוכחת כל כך מעט זמן." אמרה בהתנצלות.
"קים." ניק יצא מהרכב השחור והתקרב אלינו.
"ניק? חשבתי שחזרת לארמון." אמרתי בבלבול.
"שמעתי על הנשף וחזרתי כדי לוודא שלא הסתבכת בצרות." צחק.
"ליאם יודע?" שאלתי במהירות.
"לא, אל תדאגי, הוא בארמון." השיב במהירות זהה, מבין היטב את חשיבות הדבר.
"סלחי לי על ההתערבות, אני פשוט חייבת לדעת אם תר-"
"את לא מבינה משפט פשוט? בשתיים עשרה אני יוצאת מהנשף הזה." תקפתי אותה.
"את לא חייבת להיות רעה." נזף בי ניק.
"אני יודעת," פתחתי בחוסר סבלנות את דלת הרכב ונכנסתי.
"אני פשוט רוצה." המשכתי את המשפט כשנכנס אחריי והותרנו את רוזלין הנבוכה והדומעת בכניסת המלון.
YOU ARE READING
Ice Princess
Roman d'amour•גמור• תחרותיות, תכונה הטבועה באדם מיום היוולדו, אבל כל מה שקים רוצה זה לחזור הביתה, לטייץ הבלוי והמראה המלוכלכת. ומומלץ בחתיכה אחת. עם זאת, היא מוצאת את עצמה, בעל כורחה, כדסטינית בתחרות שממנה חששה יותר מכל. והוא? הוא מוצא את עצמו, בעל כורחו, מ...
