Part: השקיעה האחרונה
•°•°•°•&•°•°•°•
"אני לא מאמינה שנכנסתי עם בגדים." רטנתי ומיהרתי, ככל שיכולתי בעיקבות המים שהאטו אותי, לעמוד לצד ליאם שבחן את מקום המפל.
"אולי בפעם הבאה תחשבי פעמיים לפני שאת קופצת למים רק בגלל שאת מקנאה." הציע בסרקסטיות בלי להתאמץ להביט בי וחיפש בעיניו את האבן שעצרה את זרם המים, למרות שלא נראתה כזאת באיזור.
"אני ממש לא מ-" כף הרגל שלי נתקעה באחד האבנים בתוך המים, ליאם מיהר להושיט את ידו כדי לתפוס בי, להצמיד אותי אליו ולייצב אותי רגע לפני שמעדתי.
הוא תמיד חייב להיות הגיבור?
ידיו עטפו את מותניי בהגנה בעוד שידיי אחזו בכתפיו כדי להתייצב.
"כנראה שבלנקה לא ממש מחבבת שקרים." העיר בשקט ועיניו התרוצצו בין עיניי לשפתיי.
"אין לך מושג עד כמה אתה צודק." מלמלתי ונזכרתי בצלילה שעברה עליי.
"אולי תנסי לסיים את המשפט שלך, תראי מה קורה." הציע בחיוך משועשע.
"לא, עדיף שלא, אני חושבת שהיא מספיק התעללה בי." אמרתי בידיעה שאני ממשיכה לתרץ והוא ממשיך לכעוס עליי.
"אז את מודה שנכנסת למים רק כי קינאת?" שאל בתמימות האופיינית לו.
"מה נותן לך את הביטחון לחשוב ככה?" גערתי בו.
"אז תסיימי את המשפט שלך, אם הוא לא שקר אז אין סיבה שבלנקה תציק לך." ביקש ורכן מעט אל שפתיי אך משאיר מרחק קטן ביננו.
"לבקש יפה לא יגרום לי לשכוח הכול." השתחררתי מאחיזתו בכעס.
"תהיי ספציפית," חזר להתעסק בסיבה שבשבילה נכנס אל האגם- המפל.
"ב-'לשכוח הכול' את מתכוונת לזה שהסתרתי ממך שידעתי הכול?" שאל בסרקסטיות, העביר את ידו בין הסלעים וסילק מספר אבנים קטנות.
"לזה שברחת מהנשף?" חיפש בעיניו דבר שיכול לרמוז על הפסקת הזרם הפתאומית.
"לזה שאת טוענת שאת שונאת אותי?" זרק לי מבט חסר משמעות, אפילו כמעט משועמם.
"או אולי לזה שאת מקנאה במישהי מהקבוצה האדומה?" הפעם שלח מבט אל דיאנה שפערה את עינייה למשמע המשפט.
"קצת קשה לי לעקוב מרוב רגשות." העיר בבוז.
"את מהקבוצה האדומה?" פניתי אל דיאנה המבוהלת.
"זה לא ככה, באמת!" התגוננה.
"את חושבת שהייתי נותן לך לעמוד שנייה אחת לידה אם זה היה ככה?" גער בה בכעס.
"היא הייתה אמורה לפגוע בך, אבל משום מה לא עשתה את זה." גיחך וסילק באגרסיביות אבנים נוספות מדרכו של המפל שנעלם ברגע.
"אולי בגלל שהייתה פחדנית מדי?" שאל.
"רגע, אולי בגלל שניסתה להתחמק מהקבוצה האדומה במשך כל כך הרבה זמן?" הביט בה בחיוך מתנשא על שתפס אותה.
"זה לא נכון." לחשה במבוכה והשפילה את מבטה לקרקע.
"אז תסבירי לי מה נכון." דרשתי בכעס.
"אם הייתה פוגעת בך- היו משחררים אותה לתמיד מהקבוצה האדומה, זה היה ההסכם." ליאם הסביר במקומה כשהבין שהיא לא הולכת לדבר.
"אבל כמובן, היא הייתה פחדנית מדי עד שלבסוף החליטה שהיא פשוט לא רוצה לעשות את זה, נכון?" פנה אליה.
"כנראה שיש משהו באישיות שלך שגורם לאנשים להתחבר אלייך ולשכוח לחלוטין מי הם." הפעם הביט בי.
הוא השתתק לרגע וחשב.
"את צודקת, דיאנה, היא באמת יכולה לגרום לך לשכוח את כל הצרות בעולם." בחן את פניי וגופי.
"ואני בהחלט צדקתי בקשר ללחשוב פעמיים לפני שאת נכנסת לאגם עם שימלה לבנה." נשך קלות את השפה התחתונה שלו ולאחר רגע של חוסר ריכוז מיהר להתאפס על עצמו ולחזור למבט הקריר שלו.
"לא התכוונתי לפגוע בה." אמרה דיאנה בקול מתנצל.
"אני יודע שלא, איך תפגעי בה אם היא תישנא אותך אחרי זה ותאבדי את החברה היחידה שלך? אני לא חושבת שהקבוצה האדומה ההיא כל כך חברותית." התרחק מעט מהסלעים כדי להביט בהם טוב יותר, ממשיך בעבודת הגיבור שלו.
"אם את שואלת אותי, עשית בשכל כשהחלטת לא לפגוע בה." פנה אליה בחיוך תמים בעוד שהיא התביישה יותר ויותר עם כל מילה שלו.
"אני אומר זאת מניסיון; כי כשהיא שונאת," הפעם נעץ את עיניו בעיניי.
"היא הופכת להיות כל הצרות שבעולם, לפחות בעולם שלך." לחש בתסכול ואכזבה.
YOU ARE READING
Ice Princess
Lãng mạn•גמור• תחרותיות, תכונה הטבועה באדם מיום היוולדו, אבל כל מה שקים רוצה זה לחזור הביתה, לטייץ הבלוי והמראה המלוכלכת. ומומלץ בחתיכה אחת. עם זאת, היא מוצאת את עצמה, בעל כורחה, כדסטינית בתחרות שממנה חששה יותר מכל. והוא? הוא מוצא את עצמו, בעל כורחו, מ...
