The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק עשרים וארבע-אבא

-נקודת מבט אביר-
הדרך הביתה עברה בשקט מופתי. שסיימתי את סיפור הגשם נחלש והתחלנו לחזור שהיו טיפות בלבד.

״שלום בית!״ צרחתי שנכנסנו, עברתי להביט באן שדפקה ויִברח ונעלמה מהמקום כלא הייתה.

איתמר דפק ריצה ושראה אותי לבד ואת אן שהתקדמה לסלון הוא גלגל את עיניו. ״הקוף חזר.״ גיכחתי והתקדמתי לסלון,פוגש את אן ששיחקה עם טבעותיה, ובאופן מפתיע הזכירה לי את מוראל. ״רגע,מוראל לא באה איתך?״

״חה חה איתמר״ גיכחתי בציניות שכולם הגיחו מהמבטח אל דלת הכניסה והיו נראים יבשים למדיי,החשמל חזר,ואני התחלתי לסרוק בעיניי אם מוראל באמת חסרה והוא לא עובד עלי ״מה זה?״ שאלתי בתקיפות ״איפה מוראל?״

פרצופו של איתמר החוויר והא התחיל להמהם,מה הוא טמבל? ״שאלתי אותך שאלה,איפה היא?״ התקדמתי אליו באיטיות לא מתנפל ישר אל הוא אמר את הדבר הכי מטומטמם שיכל להגיד לי,וכל-כך כעסתי עליו שבחר להגיד לי דווקא זאת. ״פשוט תרגע״ הסתכלתי עליו כחולה נפש,מכווץ את אגרופיי ״אל תגיד לי תירגע!״ צרחתי בתסכול מתקרב אליו והוא נרתע לאחור. כולם נרתעו לאחור. כרגע היה חצי מעגל מסביבנו ואנחנו בפרונט. הרגשתי כיאלו אני משתגע בגללה,אומנם החיסרון שלה למספר דקות אך הוא מציק לי בנשמה כחיים שלמים.

״אני משתגע!״ בעטתי בקורסא מקביץ את כולם ״איך נתת לה ללכת לבד?!״ תפסתי את שערי בתסכול,מתיישב על הספה ״השעה כבר ארבע בלילה.״ הרמתי את מבטי לאיתמר שהתיישב לצידי ונשמתי עמוק שהבנתי שהוא בסך הכל רוצה לעזור לי,הייתי כמו מסומם שרק רוצה את הסמים שלו ״אני אמות לפני שאתן למישהו לגע בה״

הרמתי את מבטי אל עבר איתמר שהתיישב לצידי ״אני מבין אחי,אנחנו נמצא אותה״ הוא בא לתפוך בכתפיי ועצרתי אותו עם ידי ״לא אתה לא מבין,אף אחד פה״ הרמתי את מבטי אל עבר כל חברות הילדות שלי שרובה משפחתי המורחבת שעמדה בצד אחד,ולצידם השני החבורה החדשה שלי,שאט אט הצליחה לחדור את חומות ליבי והפכה גם לחלק ממנו. ״אני יודע שזה פאתטי בעינכם אבל אני לא שם על זה זין.גם כשהיא תיהיה בת חמישים הדאגה הזאת תישאר ולא תרפה. המשפחה שלי זה הדבר הכי חשוב לי בעולם,כל דבר שעשיתי בחיים היה כדי לרצות אותם וכל דבר שאעשה בחיים יהיה כדי להסב להם אושר״ התחלתי להרגיש שאני מגזים,זה לא שהיא מתה או משהו. רק המחשבה על זה גורמת לי למועקה, ורגלי זזה בעצבנות ״וכן אני מגזים עם התגובה שלי אבל זה לא מתאים למוראל להיעלם ככה ואם אני הייתי נעלם היא הייתה עושה בשביל למצוא אותי״ כולם הסתכלו עליי המומים.

אף אחד לא באמת ידע מה לעשות ואיך להתנהל,הרי אני לא אחד שחושף משהו,אם בכלל. ושכבר חשפתי והורדתי את המועקה הגדולה הזאת ממני,זה שיתק אותם והפחיד אותם פחד מוות. כי הרי תמיד צריך לדאוג,אבל כולם זוכרים כי תדע; שהבן אדם הכי סגור ומחושב בעולם נפתח בפניך-אתה בבעיה רצינית.