The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק ארבע-חי

״אביר למה אתה מלא בדם״

״סעמק!״ מלמלתי תחת אפי שכל הזיכרונות לא הרפו

״אביר עצור רגע!״ אמא דחקה בי לעצור אך המשכתי בשבילי,עליתי לחדר בהיסטריה. רק רוצה לשטוף את הדם.

״סעמק!״ צרחתי בועט בקיר שרותים, ורץ לשטוף את כל הדם של רועי מידיי

המחשבה היחידה שעברה לי זה שאם אני אשטוף את הדם הוא יעלם.ואווה לא באמת תמות.

״תרד כבר! למה אתה לא יורד?!״ צעקתי ביאוש מרגיש איך כל סדר העולם שלי התערר. הדם של רועי לא ירד מידיי.
מזכיר לי שגם אם אני לא הרגתי את אווה,אני עדיין רוצח.
הייתי אדיש למצב גם בתקופה ההיא,יכולתי להציל אותה.

והמחשבות לא הפסיקו לבוא בהמוניהן אך דבר אחד וודאי;מה שהיה בעיניי נכון ובטוח הפך לזכר ולא מוכר.

״בוזגלו״ שמעתי קול נשי במהומם. אני שוטף את ידיי בהטרף ונבלע אל תוך כל הזיכרונות המציפים בי חלחלות,בדרך כלל הייתי שוחה במהירות לחוף לא רוצה לשקוע בים של זיכרונות אבל עכשיו אני פאקינג טובע.

״בוזגלו!״ בל צעקה והעיפה לי כאפה מצלצלת.
הסתכלתי עלייה המום. הכאפה לא באמת כאבה לי, אך לפתע כל הזכרונות החלו להרפות.

״מה עובר עלייך?״ בל שאלה וגררה אותי אל מחוץ למבנה של כיתות יב שזה בעצם המבנה שלנו והתיישבנו במחששה שבאופן מוזר הייתה ריקה מכל אדם

״מה?״ שאלתי ברצינות שהרגשתי שעינייה לא מרפות ממני
״אני אשמח נורא לדעת מה עובר עלייך אביר בוזגלו.זה חייב להיות משהו חשוב אם הרטבת את כולי״ היא הצביע.על בגדייה הרטובים וגילגלה את עינייה ששתקתי.
בדרך כלל הייתי עוקץ אותה או אומר איזה יציאה גסה על זה שהרטבתי אותה ולא רק בבגדים אך הפעם פשוט לא רציתי.

״עליי אתה לא סומך?״ היא לחשה בעלבון והנדתי לשלילה
״אני הכי סומך עלייך שיש,״ ליטפתי את ידיה באפטיה שלא הייתה מאופיינת לי והיא הסתכלה עליי בזעזוע מזויף.

״מי אתה ומה עשית לאביר שלי?,״צחקה צחוק גדול והצליחה להוציא ממני גיחוך ״חוץ מזה שאני נורא אוהבת אותך ככה״
״איך ככה?״ כיווצתי את גבותי בבילבול
״רציני.סקסי כזה.״ אמרה בביטחון וגילגלתי את עיניי צוחק לאחר שהיא היצטרפה.כאלה אנחנו,תמיד ביחד וצוחקים.
היא ראתה אותי במצבים הכי קשים שלי ועזרה לי,אין מישהי שאני סומך עלייה חוץ מבל אחרי משפחתי כמובן.

״התגעגעתי אליך,״ נשענתי את הקיר בטון של המבנה שלנו מאחור,ככה שצל העץ הגדול והישן הסתיר את השמש הקופחת על פנינו ״הרבה זה שלא דיברתי איתך״

״אני תמיד פה בשבילך אביר״ אמרה ברצינות אך חייב חיוך רפה,והיא הייתה כל-כך דומה לאבא שלה ״נזכרת בה?״ היא שאלה בלי שום בושה וזה מה שאני הכי אוהב בכך שהיא מצחיקה אותי עם החוסר טאקט המתפרץ שלה
״כן״ עניתי בפשטות ״שונא את החרא הזה״ מלמלתי בגיחוך עובר גם כן לישיבה מזרחית תוך כדי שאני נשען על הקיר
״אביר זה תמיד יהיה פה,״ התקרבה אליי טיפה מלטפת בעדינות את ידיי ״כמו שהיא תמיד תיהיה חלק ממך״ אמרה בחיוך
״אני יודע״ גנחתי בתסכול

אם כמה שאהבתי את אווה בכל ליבי, זה פשוט נטל.
נטל לדעת שאהובתך מתה בגללך,
נטל לדעת שאם הייתי בפנים לא יכלו לפגוע בי ולא לפגוע בה,
נטל לדעת שאם היא הייתה עם מישהו שלמשפחתו אין עבר פלילי כל זה מהתחלה היה קורה,
נטל לדעת שזה אני זה שהייתי צריך למות. אבל על הזין אם הייתי מת זה לא היה מעניין אותי. העיקר שהיא הייתה חיה.
זה הרבה יותר מהרגשות אשם המזורגגים האלה שבתוכי.
ונטל שאני אצטרך לסבול ולסחוב כל החיים.

״לו רק היית פה,הכל הייה אחרת. כלום כבר לא מובן, אצלי בלב יש סדק. כמו מטורף שרק רוצה אלייך.״ מלמלתי מילות פרידה מהשיר האהוב עליי ׳צליל מיתר׳ ובזאת החלטתי לעשות משהו שהייתי צריל לעשות מלפני המון זמן:;
החלטתי שאני נפרד מאווה לתמיד.

היה טוב וטוב שהיה,היא הייתה הכל בשבילי.
אך היא מתה. ושום דבר כבר לא יחזיר אותה.
להתאבל עלייה ממש לא יעזור ולא יגרום לשום דבר חוץ מרע.
בשביל לחיות את הווה צריך להניח לעבר,ולקבל את העתיד.
אם כל היום אני אחיה בעבר איך אוכל לחוות את העתיד?

״זוהר ארגוב?״ בל מלמלה ביאוש ונעמדה ואני מיד אחרייה
״לא,״ עניתי עם חיוך גאווה מתנוסס על שפתיי ״אייל גולן״

*

קמתי לצלילי מוזיקה או יותר נכון להגיד שקמתי בעקבות צלילי המוזיקה שהדהדה ברחבי הבית בחוזקה.
החלטתי שאני יורד לבדוק מה נסגר ומי החליט לעשות חפלה אצלי בבית מבלי להזמין אותי ״מה זה פה בית זונות?!״ שאגתי בעודי נעמד בסוף המדרגות וצוחק בקולי קולות, משוגעים נודר.
הם פשוט עמדו בח׳ ובאמצע רשום מפרחים
׳אביר אתה החיים שלנו׳

אראל היה הראשון לקום מהריצפה עם פרצופו המיואש שלו ״כושלאמא שלך גם באנו לשמח אותך וגם יש לך תלונות״
התקדמתי לכיווני וחיבקתי אותו חיבוק גברי, ולאחר מכן את כולם.

ישבנו בספה אני ואראל, ליאור ותומר, מוראל ובל היילי וצליל.
בשתי הספות הקצת פחות גדולות ישבו שתיים בכל אחת מינג ואבישג באחת, ליאם בין החברים הכי טוב שלי והבן של טלי וליאב דודי ולידו ישב חבר שלו תום,אחד הגברים שאני מכיר

הורדנו כמה כוסיות,העברנו סיפורים מצחיקים שקרו לכל אחד,ושמחתי. שמחתי שחזרתי להיות בחבורה, להיות עצמי.
אחרי הרבה זמן שהרגשתי מת, אני מרגיש שאני חי סוף-סוף
שאני נולד מחדש והפעם מקבל את עצמי למרות כל החרא שצף