The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק עשרים ושבע- שתי מסכנים על גג אחת

-נקודת מבט אביר-
-ממליצה להפעיל את השיר מעכשיו-
היה שקט,איזה מילה גדולה היא שקט? מחאה בסוגים רבים ופרשנויות רבות. שקט הוא בעצם שברון לב הוא שקט בעיניי. שהדמעות כרגע זולגות בדממה על לחיי ואי אפשר לגרום להם להפסיק לזלוג. אחרי משיכת האף החמישית וניגוב הדמעות שכושל יש שקט רב,
כי איזה שקט זה שאמא מתה?
אני מתחיל לחשוב איזה זכרונות נשארו לי מאמא.
מאמו שלי. הדבר שבשבילו אני הורדתי את הראש מבושה שאני לא מסוגל לשקר לה, אותה אחת שהכירה אותי וכל נשימה שבי, שרק מלהעיף מבט על פני ידעה שמשהו לא מתנהל כשורה.
אז מגיע לה כל הדמעות האלה. שתראה מלמעלה כמה היא חשובה לי,הדמעות האלה לא יחדלו מלזלוג לא עד מחר ולא עד מחרתיים. כי זה מגיע לי,זה מגיע לה. איל היא מתה? ואיפה הייתי שםשבעצם הייתי צריך גם לשמור עליה? את כל חיי הקדשתי בשבילה ובשנייה שלא עמדתי על המשמר היא פשוט נעלמה ועזבה אותי.

האם אני בכלל זוכר את המילים האחרונות שאמרתי לה? את החיבוק האחרון? הנשיקה האחרונה? המפגש האחרון? מגע כל שהו אחרון? ומעל כל השאלות ברבות עומדת אחת בראש.

אני רוצה לזכור את זה בכלל?

הלב אומר לי ברור! היא אמא שלך ואתה תאהב אותה ואוהב אותה תמיד. לא משנה אם היא בשר ודם או אחת מאלף הרוחות שלמעלה,מסתכלות ומתבוננות. שומרות עלינו.

לעומת זאת... המוח זועק בכל כוחו שלא. זכרונות מהסוג הזה מביאים כאב,כאב שלא מרפה ולא עוזב. גם לא יעזוב,גם אם תצעק ותתחנן.

הטלפון נשמט מידיי ומבטה של אן השתנה. משהו בעינייה ניהיה רח... ומרחמם. שנאתי את המבט הזה יותר מכל, אני לא תריך שירחמו עלי. אני אביר בוזגלו,נץ לשושלת בוזגלו ואבוטבול שתי משפתחות הפשע הגדולות בארץ ואם לא בעולם.
ואני צריך להתרגל לזה שךא רק שאין יותר אבוטבול, אני צריך לראות את המבטים המרחמים בכל מבט של מישהו חושב שהוא יודע כל מה שעובר על משפחתי אבל בעצם הוא לא מבין קצה של משהו מהפאקינג חיים המזויניים שלו.
ושמוע את כולם מתלחששים בכל פינה ולדעת שזה עליך,אך שתסתכל זה יפסיק כמו קסם! כיאלו והם חושבים שאתה מפגר.

היא התקרבה אלי בצעדים מהססים ״אביר אתה בסדר?״ ידה התקרבה אל ידי בדרכה שאימי הייתה עושה ונרתעתי לאחור. לא רוצה מגע,לא צריך אף אחד. ואיפה מוראל שצריך אותה? ואבא? ולמה אף אחד לא התקשר לדעת איפה אני? אם אני בסדר? למה לא דיברו על זה? התחלתי לראות מסוחרר ״א..אל..״ בצעדים ענקים הולך לאחור,מניע את ראשי מצד לצד שהזכרונות באים בהמונם והדמעות מאיימות להתפרץ, אני צונח על הריצפה והמגע של אן שרוצה להבין מה קרה ולמה רק היא לא מעודכנת.

ויטרינת המרפסת נפתחה ושם עמדו בל תומר ליאור מינג הילי ואראל עם פרצופים דומעים ״אחי,״ תומר פתח מתקרב בצעדים קטנים ומהססים שכולם עוד מאחור כולל אן שהצטרפה אליהם ״אנחנו מב-״ ידו הושטה לעברי אך קמתי על רגלי בעוד ידיי הודפות אותו לאחור ״אל תגע בי!״ הדמעות שוב הציפו את עיניי. ופשוט יצאתי,ברחתי.
לא יכולתי להישאר עוד שנייה שם.