The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק עשרים ושש-שיחת טלפון מזורגגת

-נקודת מבט אביר-
אחרי ששתינו נרגענו קצת כי בכינו כמו כוסיות מהסיפור העצוב של איתמר התאפסתי על עצמי ושאלתי אותו את השאלה שרציתי לשאול מהשניה שהשם שלה צץ.

״סיון?״ הרמתי את גבותי מופתע. בהחלט לא ציפיתי,כלומר יש לה לב ענק ברמות והיא מתוקה אבל היא עבדה בתור ברמנית

הוא הנהן אך אני חזרתי על עצמי כדי להיות בטוח ״סיוון סיוון?״ הוא הנהן שנית בשביל לאשר את דבריי ולפתע הכל הסתדר בראשי ונראה הרבה יותר הגיוני ״בגלל זה אתם ככה קרובים?״

״כן״ ענה בפשטות והנהנתי בהבנה. חייכתי חיוך ממזרי בעודו מחייך חיוך ביישן ״יש בניכם איזה קטע אה?״

״לא לא לא,״ מיהר להכחיש ולהפריך את המשפט שיצא מפי ואני הנדתי לשלילה לא מאמין לדבריו. ״אני יודע שכן!״ התעקשתי והוא גירד בעורפו במבוכה מסויימת ״תשמע,היא מהממת. ביופי ובאופי,״ חייכתי חיוך גדול אך הוא נמחק במהרה והתחלתי לעשות את מה שאני הכי טוב בו,לשכנע אנשים ולהתלונן. ״למה זה נשמע כיאלו יש פה אבל? למה תמיד חייב להיות אבל?״

גיחוך נפלט מפיו ״אני באמת אוהב אותה. הכי שיש בכל העולם הזה. אני יהיה חייב לה כל החיים את כל מה שרק תבקש וגם מה שלא,אבל היא לא רוצה אותי בקטע כזה״ משום מה הנאום הקצר שלו שינה לי את החשיבה וגרם לי להאמין בזה שהוא פשוט רוצה אותה אפילו יותר ממה שאני חושב ומאמין,אבל הוא מפחד בדיוק כמוני. מכל הקטע של המחויבות הזאת ״ואתה רוצה אותה בקטע כזה?״

״אני...זה היא לא רוצה אז זה לא משנה.״ בחיים לא ראיתי את איתמר שולל משהו בכזו מהירות,בטח שלא אהבה. איתמר זה הבן אדם היחיד שאני יכול להגיד בלב שלם שמגיע לו אהבה מוצלחת,שמגיע לו להיות נאהב. עם כל מה שעבר בחיים הוא החזיר את התקווה ושיקם את חייו דבר שבני ארבעים גם לא עשו,הוא מלא בשמחת חיים ומריץ בדיחות שגורמות לכולם לעלות חיוך מטופש על השפתיים. הייתי חייב לדחוק בו לעשות את הצד הזה ״מאיפה אתה יודע? לך תנסה אחי. מגיע לך אהבה״

הוא חייך חיוך עדין ״אתה לא מבין,״ חיוכו נמחק באותה מהירות כיאלו לא היה ורגלו יצרה רעש צורם בכך שהתעסק עם האבן שנחה על הקרקע לצידו ״אני מפחד שהיא תבין איזה בן אדם חרא אני.איך אני דיכאוני ותבין בעצם למה אני בעצמי חשבתי שאני מיותר בעולם הזה ושלא צריך אותי. אני מפחד לפקשש כי היא באמת מאמינה שאני בן אדם טוב. היא גורמת לי לרצות להיות אחד כזה אחי,אתה מבין?״ הסתכל עליי בציפייה והתקשתי להנהן. אמן עלי שהייתי מבין. ״אמן שהייתי מבין אחי. אני לא אחד כזה של התחיבויות ועם כמה שאני אוהב ילדים אני לא באמת רואה אותי עם כמה משלי. אני לא רואה מישהי שתצליח להכיל אותי ולאהוב אותי אבל אני כבר השלמתי עם זה. אני חושב שאתה צריך לעשות עם זה משהו גבר. יש לך אהבה אמיתית וטהורה, אל תתן לה לחמוק לך בין הידיים״

״אתה יודע? בחיים לא נפתחתי ככה למישהו. אף אחד גם לא יודע על כל הסיפור הזה חוץ ממך.אני רואה גם בדרך המוזרה שאתה מתנהג שאני חשוב לך וזה משהו שחוץ מסיוון ואימא שלי זכרונה לברכה לא היה לי.״ אהבתי את זה שהוא יודע לקרוא אותי כמו שהרבה אנשים לא. אני אגוז קשה לפיצוח,מסטיק אבטיח בן חמש שנים,קשה אחושרמוטה. הוא בכל זאת מצליח לראות אותי, אותי האמיתי.
הרבה מעבר למסכת אדישות הזאת שעופפת אותי והרבה מעבר לפוקר פייס המזויין. בגלל זה כל מילה של איתמר בשבילי כמו חץ בלב, כל מילה סלע. אני מעריך את הבן אדם ובשבילי הוא אלוהים. ״כל החיים שלי היו כיאלו התחלתי סדרה שכולם לחצו עלי לראות כי היא סדרה טובה ואני בכלל לא מתחבר אליה,אבל בכל זאת התחלתי לראות. ואני תקוע בפרקים הראשונים בעוד כולם כבר מדברים על הסוף. כי בסופו של דבר הייתי רק עייף. עייף מהמאבק,מהניסיון להתקבל ולהיות חלק מהחברה,עייף מלאבד פעם אחר פעם את כל מי שחשוב לי. ומהרגע שסיוון הגיעה לי לחיים היא הייתה כמו המלאך השומר שלי,היא גילתה לי את נטפליקס אחי! גילת לי שיש עוד מיליון סדרות ואני בכלל לא חייב להיות עם כולם על אותו ערוץ.״ חיוך מטופש עלה על שפתיי. הדרך שבא איתמר משבר בהלט והמטפורות שהוא בוחר להציג את הדברים שלו ולהשתמש בהם..בהחלט אחד הדברים שאני הכי אוהב בו. ״ואיך אתה מתמודד עם כל זה?״

״אני יודע..״ אמר בקול גבוה וציני מנסה לחשוב ״עיקר משתדל לא לחשוב. תמיד חייב להעסיק את עצמי. לעשות משהו,רק לא לחשוב על זה. לא להיות לבד ולחשוב על החיים שלי,למרות שעכשיו הם ברוך השם ואני באמת מודה לאלוהים על כל מה שהוא נותן לי ומאמין שהכל לטובה. גם סיוון לא נותנת לי רגע של לבד ואני מודה לה על זה כל כך. אסור לי לשקוע במחשבות,זה לא בריא לי לחשוב יותר מדי.״

וואו,אני באמת מתפעל מהילד הזה כל פעם מחדש. תפחתי על כתפיו ויצאנו אל עבר הסלון שבו כולם ישבו חצי רדומים.

-

הייתי חייב להשתחרר קצת.לצאת ממסגרת הזאת. ״יואו אחי הרגת אותי.״ מחאתי את דמעותי מצחוק עקב הסיפור של בר על הילדות שלו וטלפוני צלצל. אן שצחקקה קצת הביטה בי ונעצתי בה את מבטי, במהירות היא שברה את קשר העין בנינו

קמתי בעדינות עוקף את סיוון ואיתמר שישבו מחובקים ורדומים על הספה לצד כל שאר החברים מלבד מוראל ותומר שעדיין נעלמו וחייכתי לעצמי. הם מתאימים.

״מי זה?״ שאלתי חלק ולעניין,מביט לאחור בעודי שומע צעדים ואן עומדת אל מולי. נעצתי בה את מבטי מקשיב לקול הגברי אני משאר בסביבות גיל הארבעים לחיו הבוקע מן הטלפון. ״אני משוחח עם אביר בוזגלו?״

״כן,״ עניתי בחשד ואן כיווצה את עינייה בשאלה והנדתי בראשי כאין כלום. עד שהוא אמר את המשפט שבו נהדקה נשמתי וליבי חדל מלפעום. ״צר לי לבשר לך,אך אימך נפטרה כעת״