The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק שלושים וארבע- אם לאביר אן אז מי לו?

-נקודת מבט אביר-
שפשפתי את עיניי ותהיתי איך קמתי בחדר של מוראל ואן. איפה מוראל דרך אגב? קמתי על קצות האצבעות אך זה לא עזר. אן שישנה על מיטתה קמה חצי מטושטשת

היא כיווצה את עינייה ״אביר?״ נתקפתי צמרמורת למשמע שמי מקולה הצרוד עקב הקמה מהשינה.

פתחתי את הדלת בשקט ״תחזרי לישון״ לחשתי לה ״לא התכוונתי להעיר אותך״ עם רגל אחת כבר מחוץ לדלת גררתי בכוח את הרגל בשנייה בחוסר יציבות ורצון שומע איך אן קוראת לי אך אני לא מסתובב אחורה.
היום נולד אביר חדש. טוב,תכנית מאתמול.
אך מעכשיו אני אביר הבן זונה והאדיש ובשביל החזרה המאפוארת למען זה אני אלך לעשות שינוי.

ירדתי במדרגות לאחר שצחצחתי שיניים,החלפתי בגדים והנחתי תפלין,פוגש את ליאור מכין לעצמו פנקייק לצד היליי ״אני רוצה לעשות גלח ופנס" פלטתי לפתע בעודי מסתכל עליהם כמו ילד קטן ומחכה לשמוע את דעתם.

הם הסתכלו עליי המומים ובצדק. הפצעים שבפנים כבר החלימו חלקית,אך תמיד אהבתי לראות עליי מכות יבשות או רטובות. זה גרם לי להרגיש גבר באיזה שהיא צורה אפילו מגיל קטן.

~פלאשבק~
״אבא הולך לסדר כמה דברים עם חבר שלו״
״ואם תמות עכשין אבא?״ לחשתי בפחד. אבא יכול למות לי היום? אני רק בן אחד עשרה. הוא חייך אליי ״אגדות אף פעם לא מתות, ואני ואתה,אנחנו אגדה״ הוא הסתכל עליי באמפתיה ובילגן את שערי בעודו מחייך אליי ״בוזגלו זה אגדה״

הבטתי באבא, מתקדם לכיוון איש גדול ומפחיד,הם מדברים קצת ואז הוא הוציא לעברו אקדח. למה הוא הוציא אקדח?
האיש הגדול שלפניו שלף גם אקדח.

משהו שם לא הסתדר לי. האיש שלפני אבא היה רגוע מדי. סרקתי את הכל מסביב, ובחושך בין הצלילים הבטתי במשהו זז. הם עושים לאבא כיפה אדומה.
חיפשתי בהטרף אקדח או סכין, משהו בין כל הניירות והכסף שהיו באוטו. שלפתי את האקדח שהיה במגירה קטנה מתחת לכיסאו של אבא ״בינגו.״ מלמלתי בעוד שהטענתי את האקדח. עכשיו יש כדור בקנה.
אבא תמיד אמר להסתכל מסביב לקופסא או מתחתייה.