The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק חמישים ושש-חזרה אל העבר חלק 3

-נקודת מבט אביר-
״ידיים.״ הסוהר הוריד לי את האזיקים,עושה זשעליי בידוק גופני,לאחר מכן הוא אישר שאני נקי ונכנסתי לחדר הביקורים.

אשקר אם אגיד שלא הופתעתי לראות את אן יושבת על הכיסא.

לא משנה מה אני אומר לה,היא לא תשחרר ממני. היא באה לפה יום אחרי יום. היום זאת הפעם האחרונה שאני אנסה לשכנע אותה,אם היא תמשיך לבוא לפה זה יהיה לשווא. במקום שיעשה לי טוב שהיא פה,עושה לי רע. היא משאירה אותי שפוי רק מלהסתכל עליה,על היופי הפשוט שבה. על איך היא לא צריכה לשים איפור בשביל להיות יפה והבגדים שעליה לא ישנו,כי אתה תתמגנט גם אם היא תלבש וילון. אז כן,היא אולי משאירה אותי שפוי ומילותיה נותנות לי תקווה,אך זאת תקוות שווא. תקווה שלא טובה לי,היא מזכירה לי כל יום את הטעויות שלי. היא מזכירה לי כל מה שהייתי יכול להיות ובחרתי שלא.

״אל תבזבזי את הזמן שלך בניסיון להציל אנשים שלא רוצים להינצל״ אני בהחלט בזבוז זרע,אני לא יכול להינצל יותר. ויתרתי על כל הזדמנות.

היא גנחה בתסכול. ״אני לא מבזבזת עלייך את הזמן שלי,מתי תבין? אין מושלם אביר. תמיד יהיה מאבק. אתה רק צריך לבחור עם מי אתה רוצה להיאבק ואם אני יודעת שאני רוצה איתך,אז למה אתה לא יכול?״ ראיתי את התסכול בוהר בעינייה. היא לא יכולה שאני מורח אותה כבר,היא הייתה כל-כך רגועה אך ידעתי שהיא פשוט צועקת תתייחס אליי כבר,תראה איזה רגש. היא רוצה סימן לאנושיות שמזמן אבדה.
אז אני אגיד לה את האמת. אולי אני התפגרתי אבל אני לא רוצה שהיא. טוב,אם אני רוצה להשאיר אותה שפויה אז חצי מהאמת.

כמה שרציתי להגיד לה שאני אוהב אותה, אלוהים. אבל מה שחישי סיפר לי הדהד לי בראש ולא הניח לי.

~פלאשבק,נקודת מבט כללית~
״דיי!״ היא מחאה למיכאל להפסיק שהוא מדגדג אותה על מיטתם והיא לא מפסיקה לצחוק מהרגישות שלה לדגדוגים.

דפיקה בדלת נשמעה

מאי נעצה את מבטה במיכאל. היא ידעה שהוא מתכוון לאשר להם להיכנס אז ניסת להזיז אותו מעליה,אך הוא לא זז סנטימטר ואישר להם להיכנס.

שהשומר נכנס פניו האדימו. הוא לא ציפה לראות את הבוס שלו עם הבגדים של העבודה אך חולצתו פתוחה לרווחה ואת אשתו לעתיד שוכבת מתחת לסמיכה.