The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק עשרים ושמונה-עסק עם מת.

-נקודת מבט אביר-
איפה את מאמו שלי? אני צריך אותך.
תמיד אמרת לי שאת מחכה לכלה, לזאת שאני התנשק איתה ואני אדע שזה זה. אני זוכר איך שאלת אותי איך אני אדע שהנשיקה איתה, זה זה? הדבר האמיתי?

אמרת לי שזה ירגיש כל-כך טוב, עד שאני אתחיל לפחד.
אני אכנס ללחץ והסתגר,אברח רחוק ואתחיל לחשוב על הכל. אמרת שאני אבוא אליך ותעזרי לי עם עצה טובה. איפה היצה הזאת שצריך אותה אמא?
הנה, התנשקתי בפעם הראשונה. כיביכול.
נשיקה ראשונה שהיא באמת,טהורה. לא כזאת בשביל לקבל סקס או משהו, אלא נשיקת רגשנית. מלאת תשוקה ועם זאת מלאת רגשות. עדינות שזאת התכונה שהכי לא מתאימה לי. אולי כי בעצם רציתי. רציתי שתרגיש טוב,את כל הרוגע הזה. שאף אחד לא לוחץ עליה ואם זאת אני בעצמי לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי. הבלבול גדול יותר מכל רגש אחר.
מלפני שניה בכלל לא שנאתי אותה? את כל היהירות שבה או שבעצם זאת הדומיננטיות שכה בולטת בה.

ומה בעצם עשיתי? נשארתי לעמוד שם כמו מפגר.
בזמן שהיא בעצם ברחה.

-

קמתי מהמיטה עם עיניים נפוחות לליטופים בשערי. ״בוקר טוב בוזגלו״ סיוון צחקקה. הבטתי בה מנסה לפקס את ראייתי בחושך, מוריד את מבטי פוגש את בל, שרגליי על רגלייה ותומר לצידה. הרמתי את גבותי וסיוון גילגלה את עיניי יודעת על מה אני חושב,כי לא חסר פה מישהו?

ואז,הדלת נפתחה ״מישהו אמר איתמר?״ נפלט גיחוך בלתי רצוני מפיי ״לא״

״בן זונה״ צחק והתקדם לכיוון המתג,צימצתי את עיניי שהקליק של האור נפתח,ואור האיר את כל חדרנו. ״אנחנו משתתפים בצערך אחינו״ החזרתי חיוך קלוש.
כל אחד התחיל להפזר לפינתו, איתמר וסיוון הלכו רגע הצידה לדבר והוא קיבל קריצה ממני,כאישור לעשות את מה שהוא כל כל פחד.

תומר יצא להביא לכולם בחדר כמה דברים טעימים ואת האמת שאין לי מושג איפה כל השאר. בל התקרבה ונשכבה על ידי שהייתה פרוסה לרווחה והביטה בפניי. ״אנחנו הולכים היום לשבת את השבעה. אתה רוצה לבוא איתנו?״ התחילה ללטף את בטני שקצב נשימותיה התערר. נשימותי נעשו כבדות הרבה יותר מהיות עצם המחשבה שאני הולכת לשבת שבעה, על אימי.
הדבר הכי חשוב לי.

היא הפסיקה ללטף את בטני ורק הניחה עליי את ידה ״אף אחד לא יאשים אותך אם לא תבוא״ קולה כמעט ולא נשמע. אני חייבת את הכבוד הזה, אם לא לעצמי אז לאימי ״אני אבוא״ נשכתי את שפתיי. נעבור את השבוע הזה,נמצא את מוראל ואני איהיה שם בשבילה,אבל בשביל כל השאר אני חוזר להיות אביר הבן זונה האדיש,שלא שם זין על אף-אחד. לא מתאים לי כל הרחמים האלה. בל חייכה אליי חיוך רפה והחזרתי לה אחד כזה,מזיז את ראשי ומביט התוי פנייה העדינות, ללא ספק נזכרתי למה תומר דלוק עלייה. אומנם הוא לא אמר לי,אבל את הזין המהלך הזה אפשר לקרוא כמו ספר פתוח אפילו אם אינך יודע לקרוא. ״מה עם תומר?״