The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק עשרים ואחד-לחיות בעונש

-נקודת מבט אביר-
טבעתי בתוך עצמי. בתוך המחשבות.
כוסעמק,העיניים שלה. המהמתי נושם עמוק ולקחתי לצד אחורה. ההחלטה להתנשק איתה תיהיה ההחלטה הכי דפוקה שלי כי אני לא מאלה שנכנסים למערכת יחסים.

היא פתחה את עייניה מבולבלת,היא הסתכלה עליי בציפייה. היא הייתה בטוחה שאני הולך לנשק אותה.טוב, עד מלפני דקה גם אני הייתי בטוח. ״בואי,״ הסתובבתי עם הגב אליה ומוסיף ״ותזהרי,רטוב פה״ אני כמעט ורץ ממנה.

היא מחרפנת אותי. אני לא מבין אותה.
היא כל-כך דומה לאווה שזה הורג אותי.

שמעתי את צדיה הקטנים ״אביר זה לא הולך ככה.״ היא צעקה ועצרתי מסתובב לעברה למרות שכל-כך לא רציתי ״מה? זאת הייתה טעות.״ אמרתי בפשטות והיא הרימה את גבתה ״מה היתה טעות?״ שאלה מבולבלת אך ידעתי שהיא משחקת אותה ואם זאת היא נראת באמת מבולבלת והתליחה לבלבל אותי

״זה.״ הצבעתי עלי ואז עליה והיא גיחכה משפשפת את ידיה במטרה להתחמם למרות שידיה רטובות בגלל הגשם שלא מפסיק להכות בנו ״אני התכוונתי בכלל לזה שאנחנו מטיילים בגשם בלי לדעת לאן.״ אמרה בחצי גיחוך והתקדמה צעד לפני וסובבה את ראשה אלי ורציתי להרוג את עצמי,היא הפילה אותי בפח. ״אבל כנראה שהראש שלך חושב על משהו אחר״ היא משכה בכתפייה והתקדמה לכיוון מבנה הנראה נטוש.
מותירה אותי מאחור עמוס במחשבות

״היי אן!״ צעקתי לעברה והיא נעצרה במקומה. כמה צעדים שלי וכבר הגעתי אליה,מוריד את גקטי הרטוב ומושיט לה אותו ״מה אתה עושה?״ היא כיווצה את גבותיה וגיחכתי שאני בעצמי לא יודע למה אני עושה זאת ״תשימי אותו״ אמרתי באדישות מחכה שהיא תושיט את ידיה ותיקח אותו אך זה לא קורה ״נו תקחי.״ חשקתי את שיניי. למה לעזעזאל היא לא לוקחת אותו?

״אני לא שמה אותו אביר.״ היא קבעה ושילבה את ידייה ״תשים אותו אתה״ היא דחפה את ידיי בעדינות אל גופי וחיכתה שאני אשים אותו. היא לא הבינה שאני לא הולך לשים את הגקט המזדיין הזה והיא כן? ״אן אין לי כוח לזיוני מוח תשימי אותו כבר״ אמרתי בתוקפנות אך היא לא זזה. אני יודע שהייתי גס רוח באותה שניה אך הזעם השתלט על גופי ״אתה עם חולצה קצרה,אתה תתקרר אביר״ מבטה נהפך לרך והרגשתי את הגשם הכבד קצת נחלש

״אן אני רואה שקר לך. תשימי אותו כבר״ עמדתי בעמדתי. אני לא אחד שמוותר בקלות על דברים אך כנראה שגם היא ״אביר אני אוריד חולצה אם אתה לא תשים את הגקט הזה כבר״ היא נעמדה במקומה וניסתה להסתיר את היד הרועדת. באתי להגיד לה שאני כבר מתחרפן אך היא עצרה אותי בכך שידה הרועדת נגעה בידיי עם הגקט ״אני מתחננת״ הסתכלה אל עייני והבטתי אל עייניה. מאינסטינט כל שהו היא שברה את קשר עיניינו למרות שבחיים לא עשתה זאת לפני. היא תמיד הייתה מחכה שאני אעשה זאת, ושלא עשיתי מישהו קרא לי או לה וזה נקטע לבד