The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק ארבעים וחמש-סמלים

-נקודת מבט אביר-
מוראל התפתלה בין ידיי ״בוקר טוב אבי,״

נשקתי לראשה בעוד העיניים שלי עדיין עצומות. ״בוקר טוב אל״

התקשתי לפתוח את עיניי,אך עייניי נפקחו לרווחה בחוסר-אמון, כשדמותה הופיעה בפינת החדר לצד הארון. ״אמא?״ פלטתי.

עינייה של מוראל ריצדו לעברי וישר אל הארון ששמה שם שלא שמעה ממזמן. ״אביר..״ היא מלמלה בקולה המאלכי,מלטפת את ידי.

לא הורדתי את מבטי מהדמות שלה. היא באמת פה? קולה של מוראל רעד. ״היא לא פה״ היא אמרה כיאלו וקראה את מחשבותיי.

השתתקתי. ״אביר אתה מדמיין.״

היא מנסה להוציא אותי חולה נפש בכוח? ״לעזעזאל מוראל,היא פה!״ התעקשתי. הצבעתי על הפינה שבה אמא עמדה,מחכה לי.
אולי אני צריך למות?

מוראל לא ריחמה עליי לשנייה שהטיחה לי את האמת בפרצוף. ״היא לא.״ כמו שצריך.

״היא פה!״ נעמדתי בזעם. ״היא פה!״ לא הצלחתי להחזיק כת עצמי והעפתי את הכרית לקצה החדר,דמותה של אמא נעלמה. ״היא צריכה להיות פה!״ זעקתי בכאב ממשיך להשתולל.

מוראל התפנלה עליי בחיבוק ״אביר שלי,די״

היא ניסתה להשתלט עליי בחוסר הצלחה ״היא הבטיחה! היא הבטיחה לי.״ מוראל לא נתנה לי לזוז. היא הושיבה אותי על המיטה בעוד דמעותיי יורדות זו אחר זו.

״ששש,די״ ראשה היה על ראשי,ידייה מטיילות על פניי במערה להרגיע אותי. ״אני פה אביר,אני פה״ נרגעתי תוך מספר שניות וכבר לא שמעו אותי מתייפח.

מוראך התיישבה לצידי,ידנו משולבות יחדיו. ״רוצה לספר לי מה קרה?״

הידקתי את ליסתי ״חלמתי עלייה.״ עניתי בקצרה. ובכך מוראל הסיקה שאני לא רוצה לדבר על זה וצדקה בגדול. ככה שכבנו חצי שעה יחד,ראשה על חזהי בעודה גוללת בטלפון שלי ומחפשת דברים מעניינים חוץ מצ׳אטים עם יזיזות ודברים כאלה.

הדלת נתפחה,הרמנו את מבטנו. ״קעקוע יפה״ מוראל זרקה לאיתמר שנכנס לחדר. הוא הנהן כתודה חוטף חולצה מארונו ויצא מהחדר.

היא הסתכלה עליי ״הוא עשה את הקעקוע שלכם,״

~פלאשבק~
״תעש לו את זה אחי.״ מלמלתי בחור והוא הנהן.

איתמר התיישב על המיטה ואני לצידו,הבחור הכין את המחט. איתמר הסתכל עליי בהרמת גבה ״קעקוע?באמא שלך?״