The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק חמישים ואחד-ביקורת בונה

-נקודת מבט אביר-
הוא התרחק ממני,עם כל מראו המאיים. הרמתי את ידיי,להראות שאני לא חמוש או משהו. שחס וחלילה שלא יתפלק לי איזה עיפרון פלסטיק מסכן. ״אני רוצה רק לדבר״

קולו היה נורא בס,ועמוק. ״לעקוב אחרי זאת לא דרך להראות זאת.״

״תאמין לי אחי,אמרו עלייך הרבה דברים. גם עליי״ התקדמתי צעד,הוא לא נרתע. אט אט פניו קיבלו יותר צורה,והחושך שכיסה את פניו כבר לא הסתיר כלום יותר. ״לפי איך שאני רואה את זה, אני ואתה אותו הדבר.״ ניסיתי להראות לו את הצד שלי ״שתינו מחפשים דרך להשתחרר ולסמוך על אנשים״

הוא צחק צחוק גדול המלווה בחוסר אמונה הניכר לעין. ״אמון באנשים הפך אותי למשוגע שאני היום״ אמר בפשטות,מתיישב על הכיסא המאולתר שהיה שם ובכך מוריד את כל המגננות שלו.

התיישבתי לצידו,על הריצפה. ״אין דבר חזק יותר מאדם שבור או במקרה שלך משוגע אשר בנה מחדש את עצמו.״

עיניו ננעלו על פניי. סורקות כל מידע שהן קולטות. ״אתה אכן דומה נורא לאביך,אביאל, מר אביר בוזגלו.״ ידו הושטה לעברי, לוחצת את ידי שלצידו נראת קטנה וחלקה נגד ידו הגברית הגדולה נורא והמחוספסת ״אז מה למה אתה פה? היית ילד רע?״

צחקתי בשעשוע. ״אנחנו תמיד רעים בסיפור של מישהו.״ עברתי להסרוק את הסביבה שמאחור והחזרתי את מבטי אליו ״אבל זה לא המקרה בסיפור הזה. נכנסתי לכלא בשבילך״

״אלה מה״ הוא אמר בחוסר הפתעה מוחלט,מה שגרם לי להיות מופתע. הוא ידע שאני אכנס לכלא?

״אם ידעת שאני נכנס בשבילך אתה יודע גם מה אני רוצה״ קבעתי. הוא הנהן. הרגשתי את העצבים נבנים בי,מאיימים להתפוצץ. חשקתי את שיניי בכעס. ״אז למה נתת לי להיכנס לכלא בשבילך?״

״בחר ובחן את חברייך, ואת אוייבך יותר.״ חישי נעמד על רגליו. ״אני לא האיש הנכון להתחיל איתו מלחמה בן. וחוץ מזה,חשבתי שאתה יותר חכם מזה.״

חשקתי את שיניי. שנאתי שאנשים לא יודעים דבר על עברי ועל מי היותי כבן-אדם מסכימים לעצמם להעביר עליי ביקורת ״אתה לא מכיר אותי.״

״נכון,ובדיוק בגלל זה אני ביקורת הכי נכונה שיביאו לך. אתה מבין ילד? שמעתי עלייך סיפורים אדון בוזגלו והרבה מהם״ הוא התקרב אליי באיטיות. ״שאפו בן. בנית בשבע-עשרה שנים מה שאיש אחר לא הצליח בארבעים שנים. מהרגע שכף רגלך דרכה במקום הזה אין אחד שלא שמע עלייך אביר. ואני יודע שגם אתה יודע זאת. הסיפורים עלייך.. נשמעים מאוד אכזריים בשביל ילד,נער.״

התאפקתי לא לחייך בגאווה. ״טוב,הייתה לי קצת עזרה.״

״אל תצטנע. זה אתה. אתה זה האחד שרודף אחרי כל האהובים של אוייבך נכון? אתה זה שגורם לבן-אדם לרדת על שתי רגליו,להתחנן על חיו. אתה זה שגורם לבן-אדם לחיות בפחד כל חיו,להתחבא. לשקשק מכל צל המופיע בפינת הרחוב רק כי הוא יודע שאביר בוזגלו בעיקבותיו ושאם לא ימות היום,זה יהיה מחר. מחרותיים. זה יבוא,השאלה היא מתי. כי אתה זה כמו שעון חול,פצצה מתקתקת.״