The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק ארבעים ותשע-טבעת

-נקודת מבט אביר-
״שלום חברים יקרים שלי,״ חייכתי בשעשוע. הבטתי בחצי מהעברייני הכלא המובחרים ביותר שאת רובם המכריע זהיתי בהעפת מבט. אור השמש סינוור אותי,מזכיר לי את היום בבוקר.

~פלאשבק~
יצאנו מבית המשפט,לאחר פסק הדין ולאחר שנפרדתי מכולם לשלום. מלא פפרצי שעמדו שם מלפני המשפט,התנפלו עליי ועל השוטרים שמובילים אותי למכונית כעת. מלא מקרופונים הוצמדו לפיי,שהם ממשיכים ללוות אותנו עד למכונית ״רוצה להגיד משהו?יודע למה עצרו אותך?״ כתב לא ידוע נטפל אליי.

״אביר בוזגלו,זה נכון שאתה דקרת מישהו?״ כתבת של ווינט שאלה אותי.

הכתב של מאקו לא נשאר חייב ושאל גם הוא,דוחף את המקרופון שלו יותר עמוק לפרצופי. ״אביר,הוא היה חבר בארגון פשע שלך?״

למרות כל השאלות עדיין שתקתי. בכל זאת הייתי ידוע בתקשורת בתור השתקן. אראל היה זה בדרך-כלל שהתראיין מדי פעם כדי להוריד את הכוונת מאיתנו. תומר היה הולך להתרמות וכאלה. אני הייתי נשאר בבית או במשרד,תמיד. אם הייתי יוצא זה היה אמור להיות אירוע גדול וחשוב ביותר. תמיד נשארתי מאחורי הקלעים אך כולם ידעו שאני המוח מאחורי זה

חדשות 12. ״אתה הולך לשבת הרבה בכלא?״ גם לא עניתי.

לעומת עבריינים אחרים ההולכים עם ראש מורכן או מלפשיפ להתראיין,להתלהם ולהטיח האשמות אני המשכתי ללכת,עם ראש מורם וחיוך מרוך על פניי.