The legacy of pain|| מורשת הכאב

פרק שתיים-לא אוסף יותר פצועות

-נקודת מבט אביר-
עמדתי בכניסת המועדון, מסתכל על השלט הגדול עם שמו שעל המועדון המפורסם של תל-אביב שהוא בעצם של אבי וכל דודי,
כל תל-אביב בעצם של אבי ושל דודי. השם יודע איך.
״על מה אתה חושב אחי?״ אראל צץ לידי אחרי שכולם נכנסו, כתגובה להבהלתו,הסיגרייה נשמטה מידיי ונפלה על המדרכה.

״כושילרבק.״ מלמלתי בכעס וקמתי מהישענות שלי על החומה מול המועדון, קבוצת בנים מוכרת הריעה בההדה שראתה את קפטן מכבי העתידי שזה אראל, ואותי שבעצם כולם מכירים אותי,הייתי שחקן כדורגל במכבי עם אראל ועמדתי להיות הקפטן,עד שפרשתי עקב פציעה חמורה,
יכולתי לחזור אך פשוט לא ראיתי בזה טעם.
כדורגל זה סתם היה המאמץ הפיזי שלי כתוצאה משעמום.
העברתי לבנים חיוך מאולץ ואראל ששם-לב לכך פרץ בצחוק

״בחפלה של השמחות תרימו ת׳כוסיות״ אראל צעק שנכנסו אל-תוך המועדון,מנסה להתגבר על המוזיקה ודופק על כתפיי בחוזקה מאחור על מנעת לדרבן אותי להיכנס למצב-רוח שאין אחד שאוהב כמוהו. התקדמנו יחדיו לספה הגדולה ביותר, השמורה בשבילנו,כי ההורים שלנו מנהלים את המועדון.
כולם כבר ׳תפסו ראש׳ כפי שאומרים ולאט לאט כל אחד קם והתחיל לרקוד בהטרף משלו. אראל לא חיכה שנייה והלך לבר,מביא לנו צייסרים מפה עד אילת ואני שוטה את כולם כמו גדול. הלילה הולכים לחגוג.

*

נצמדתי אל מישהי כוסית אחושילינג,והיא כדומה לכולן זרמה.
הרגשתי מישהי מחככת בי מאחור, הסתובבתי קולט מישהי שטוחה יותר מקרש חיתוך,עזבתי את הכוסית שלי, והתכופפתי אל השטוחה והנמוכה עקב גובהי הגבוה בעודי מרגיש את בל האלכוהול הנוטף מפיי.

״אם אין לך תחת,עזבי אותי בנחת״ לחשתי לאוזנייה והבעה המגורה והשמחה שהייתה לה קודם שהתרקבתי נעלמה כלא הייתה וצחקתי לה בפרצוף על כך. לא הרגשתי רע עם עצמי,
וגם לא האשמתי את האלכוהול כי לא הוא זה שדיבר מפיי,
אלה אני. אני הייתי אומר את זה גם אם לא הייתי שותה.
הרגשתי את האלכוהול מתפוגג מהר מן הזמן שצפיתי והתקדמתי אל הבר,קולט את תומר שהסתכל עליי בחיוך ממזרי והבנתי שהוא מתכוון אל הבחורה הבלונדינית שישבה בצד השני,
הוא יודע שיש לי חולשה לבלונדיניות.

הרגשתי את חזהי מתנגש במשהו נמוך וקטן, הסתכלתי על הריצפה וראיתי מישהי יפת טוהר,ששרורה על הריצפה,
היה לה פרצוף שליו ומושלם.ואז הוא נהפך לעצבני ביותר
״תסתכל לאן אתה הולך!״ רתנה בזעם וגילגלתי את עיניי,בדיוק מסוג הבנות שאני מתעב.
כאלה שמתנהגות כמו הפרחות הגמורות משכונת התקווה.
התקדמתי מבלי להתנצל לתומר שנראה משועשע למדיי מהסיטואציה שנקלעתי אלייה, כבר אמרתי שהוא בן של זונה?
״היי אתה לא מבין עברית?!״ שמעתי מאחוריי,סובבתי את ראשי לראות מה פשר צעקה אך ושראיתי שהיא לא שם הסתובבתי והיא נגלת מול עיניי עם פרצוף של ילדה מוכה.
״מבקשים סליחה שמפילים מישהו!״ דחקה בי להתנצל ופלטתי גיחוך בלי שום בושה, אופטימית זאתי. עוד לא הבינה שאני לא הולך להתנצל? יכולה למצוץ לי ת׳זין צאתי.
עוד אחד גיחוך מכוון יצא שראיתי את מבטה המופתע
״מכרתי את האמבולנס כפרה,לא אוסף יותר פצועות״סיננתי והפעם ההתקדמתי בלי לעצור, יכול לדמיין איך היא מגלגלת את עינייה בעצבנות כרגע. אני חולה על לעצבן בנות כמוהה, להוריד להן את האף המנופח הזה. אך היא לא הייתה כזאת.
היא הייתה יותר בסגנון אלה שנראו עם דדי אישיוז ומפונקות לחלוטין, תלותית וילדותית.