נועדו להיות

2

התקרבתי לשער הכסוף של התיכון תוך כדי רצון עז לרצוח מישהו.
הבוקר שלי בכלל לא התחיל כמו אחד של נערה בסרטים המוכרים.

הוא נפתח כשקמתי בבהלה מהניעורים הבלתי פוסקים של אביאל בטענה שהשעון מצלצל כבר כמה דקות והמשיך בזה שהזרת שלי נתקעה בספרייה הלבנה כשמיהרתי להתארגן. במשך כל הבוקר קיפצתי ממקום למקום ולא יכלתי לדרוך על הרגל.

שטפתי את פניי— הרגע שהסתמן כשקט והנורמלי היחיד בבוקר הזה.

לבשתי חולצה קצרה לבנה שסמל התיכון ניצב עליה ושורט כחול בהיר. נעלתי את הסניקרס הלבנות שלי לאחר חיפוש ארוך ומייסר אחר גרביים נמוכות.

ואז, כשאכלתי קורנפלקס עם חלב, וחשבתי שהבוקר לא יכול להיות גרוע יותר, התפרצה מריבת ענק בין הוריי לאביאל.

מרוב כעס החלב נשפך עליי ובאותו הרגע הודתי בליבי לאמה שהכריחה אותי לקנות שתי חולצות לבנות ולא אחת.

אני ואביאל נכנסנו למכונית שלו וחשבתי שהבוקר הנורא מאחוריי אבל פתאום נער, שהתגלה כחבר של אביאל, נכנס למכונית והתחיל להשמיע ראפ בפול ווליום, וככה נאלצתי להעביר את כל הנסיעה.

אני לא בן אדם מפונק, אבל בבוקר כל אחד רוצה את השקט שלו.
ואני שונאת ראפ.

🝮

אביאל וחבר שלו, שאפילו לא טרח להציג את עצמו, ליוו אותי למבנה המקשר של כל השכבות.

באמצע המבנה היה שולחן וסביבו מלא ילדים. כולם נחושים לדעת לאיזו כיתה הם שובצו.

"לכי לשם ותבדקי עם מי את בכיתה. אני אאסוף אותך בסוף היום, בסדר?" אביאל שאל.

בהיתי בשולחן וחשתי בקצב דפיקות ליבי מתגבר.
הנהנתי באיטיות והוא נשק לראשי ומיהר ללכת עם חברו.

צפיתי בשניהם מתרחקים.
אביאל היה גבוה מהנער שאיתו בקצת, הוא הלך בגב זקוף והסיט את שיערו החום לאחור בביטחון.

הלוואי שהייתי כמו אביאל. הלוואי שגם לי יהיו הרבה חברים.

נשמתי עמוק ופסעתי לעבר השולחן, חיכיתי שכמה ילדים לפניי יסיימו ואז חיפשתי בלחץ מטורף את שמי ברשימות הארוכות.

'אלינור קליין'

שמי היה כתוב ברשימה של כיתה י׳6.
ניסיתי להתעלם מהרעש סביבי ובדקתי מי איתי בכיתה.

חיוך עלה על שפתיי כשהבחנתי בשמו של החבר שלי,
'זאק וויס'
וכמה שורות מתחתיו הופיעה,
'אמה שירל'.

הלב שלי פעם בחוזקה מרוב שמחה ויצאתי מערימת הילדים במהירות לפני שירמסו אותי.