נועדו להיות

19

"אלינור."
המורה לספרדית קראה בשמי.

קמתי מהכיסא וניגשתי אליה בהיסוס.
עכשיו מחלקים לנו את הציונים, מעניין כמה קיבלתי.

"כל הכבוד." היא חייכה אליי והושיטה לי את המבחן.
המספר תשעים ושמונה הרשום בעט אדום התנוסס על הדף.
חיוך עלה על פניי.

אמה קיבלה שמונים בגלל שהיא לא יכלה להעתיק הכל.

יום הלימודים כבר נגמר, עכשיו אני וזאק מחכים לאמה בשער.
היא הלכה לדבר עם שחר. לא רציתי להתערב אז לא שאלתי על מה.

"תגידי, את רוצה להיפגש היום?" זאק שאל פתאום.

נאנחתי, "הלוואי, יש לי משמרת."

בדיוק ברגע הזה תום עבר לידנו.
הוא בקושי הסתכל עליי והלך ישר אל האופנוע שלו.

לא ידעתי אם להיעלב.
תום אמור להגיד לי שלום כשהוא רואה אותי? מה הקשר בינינו?

זאק כיחכח בגרונו והסתובבתי אליו מיד, לא מסתכלת בעיניו.

"טוב, אני הולך לאימון.. את מחכה לאמה?" הוא שאל והנהנתי.

לאחר כמה דקות אמה הגיעה בצעדים זועמים, הפנים שלה אדומות כמו עגבניה.

"למה את כל כך עצבנית?" שאלתי כשנכנסו למכונית שלה.

אמה נשארה כיתה ביסודי ובגלל זה היא כבר הייתה בגיל המתאים לרישיון נהיגה.

חגרתי את חגורת הבטיחות.

"שחר הזה כל כך מרגיז!" היא צעקה וחבטה בהגה. הצופר נשמע.

"הי!" פיקסתי אותה, "הוא לא עד כדי כך מעצבן, מה הוא עשה?"

אמה התחילה לנהוג, "פשוט.. הוא די הציל אותי במסיבה אחת לפני כמה ימים.. כנראה שמישהו שם לי סם אונס.."

עיניי נפערו, "מה?! אמה! איך לא סיפרת לי?"

"הנה, אני מספרת!" פנתה בכיכר. "באמצע המסיבה התחלתי להרגיש מוזר, הוא ראה אותי מעולפת והסיע אותי הביתה.. לא גילינו מי עשה את זה."

"אני לא מבינה.. הוא הציל אותך, אז למה את כועסת עליו?" שאלתי וחיוכה ירד.

"שחר חושב שזה שהוא עזר לי והעובדה שהוא החונך שלי הופך אותו למשגיח שלי. הוא לא משחרר אותי ומנסה לחבל בזוגיות עם בן, אני משתגעת ממנו!"

"הוא דואג לך." אמרתי, וצפיתי מהחלון ברחוב שלי.

אמה הנידה את ראשה ועצרה את המכונית שלה ליד ביתי.
"אני לא רוצה שהוא ידאג לי, זה מבלבל אותי."

"למה?"

"כי אף פעם לא התנהגו אליי ככה." הודתה בתסכול. "שחר יודע לומר את המילה הנכונה, הדפיקות שלו מצחיקה אותי וזה.. זה לא אמור להיות ככה. אני בכלל רוצה את בן. שחר סתם מבלבל אותי."