נועדו להיות

23

"איך אתה בכלל תוכל לבוא עם כל הסופות האלה?" הצמדתי את הטלפון לאוזני והתיישבתי על הספה בדאגה.

תוכנית הריאלטי שצפיתי בה כבר הסתיימה מזמן, אך הגשם שהכה בחלונות לא פסק לרגע.
במבזק החדשות הודיעו שבכמה ערים החלו הצפות, אני מקווה שאין פגועים.

"שטויות." אביאל ביטל את דבריי מעבר לקו. "השמש תספיק לזרוח בחזרה בשבילי בעוד שבועיים."

גלגלתי את עיניי וצחקתי,
"כן, רק בשבילך."

"תגידי, מה עם הבנים?" שאל בעניין. "לא יצא לי לדבר איתם מזמן."

"הם בסדר. למה אתה לא מתקשר אליהם?"

"מותר לי רק שיחה אחת בכמה ימים, אני לא אבזבז אותה על החברים שלי כשיש לי אחות קטנה לבד בבית... ומה עם תום? הוא מדווא שאת בסדר לפעמים?"

לחיי האדימו באופן טבעי.
לפעמים זאת לא בדיוק המילה שהייתי בוחרת..

הנהנתי בשקט, ואז נזכרתי שהוא לא יכול לראות אותי.
"אה.. כן. לפעמים.."

מעבר לקו נשמעה קריאת פקודה, ואז אביאל כיחכח בגרונו, "מעולה. טוב, אני חייב לזוז. צועקים עלינו לנתק."

לפני שהספקתי לומר משהו השיחה הסתיימה.
כבר התרגלתי לשיחות הקצרות האלו.

נאנחתי וכיביתי את הטלוויזיה, עכשיו כבר כמעט חצות, אולי אני אלך לישון וזהו?
אין לי שום דבר אחר לעשות, ואני עייפה מידי כדי לקרוא.

קמתי מהספה וכיביתי את האור בסלון.
האור היחיד שהיה בבית עכשיו הגיע ממנורה מעומעמת ליד המטבח.

בדיוק ברגע כשהתכוונתי לכבות אותה פעמון הדלת נשמע.

קפצתי במקומי.
מי המשוגע שמסתובב בחוץ עכשיו?

ניגשתי במעט היסוס אל הכניסה ונעמדתי על קצות אצבעותיי כדי להסתכל בעיינית.

טיפות הגשם כיסו את העדשה מעט, אבל הכרתי את הדמות המטושטשת שעמדה מולי, בצידה השני של הדלת.

פרפרים התעופפו במעלה חזהי וירדו אל בטני התחתונה.

מבלי לבזבז עוד שנייה מיותרת פתחתי את הדלת וזזתי הצידה כדי שיוכל להיכנס.

עיניי ניצלו את ההזדמנות וגמעו את המראה של תום.

שיערו היה רטוב כולו והוסט לאחור על ידי ידו.
על פניו היו טיפות קטנות של מים, רציתי להניח עליהן את ידיי.

אבל זה היה אסור.
לא בסדר.

מיהרתי לצאת מהבועה ששהיתי בה ונעלתי את הדלת כדי שהרצפה לא תירטב עוד יותר מהגשם שנכנס.

"תום, מה אתה עושה כאן?" שאלתי, המומה.

"איך לא שמעת את הדפיקות שלי? כבר חשבתי שנרדמת." הוא התעלם מהשאלה שלי ועלה במדרגות, "יש מצב אני לוקח חולצה מאביאל?"