נועדו להיות

10

אלינור

פתחתי את עיניי בבת אחת.
כואב לי הראש כל כך!

הזדקפתי לישיבה ובחילה תקפה אותי.
יצאתי מחדרי במהירות ורצתי לשירותים, רכנתי מול האסלה והקאתי אליה את כל תכולת בטני.

נשארתי ככה למשך כמה דקות.
שעונה על האסלה כשכאב הולם בראשי ואני מחזיקה בבטני.

כשהבחילה עברה נאחזתי בכל כוחי בכיור וקמתי מהריצפה.
ציחצחתי שיניים והעברתי את הטעם הנורא מפי.

החזקתי את ראשי בנקודה הכואבת והתהלכתי בחזרה אל חדרי כמו זומבי.

החלפתי את בגדי היציאה מאתמול לפיג׳מה קצרה וורודה.
הרכנתי את ראשי ובחנתי את החבורות שעל רגליי, הפלסטרים מאתמול הוסרו והם נראו נקיים יותר. כאילו שמישהו טיפל בהם.

כשירדתי למטה אביאל ישב בבר ושתה קפה.

"יש לך כדורים לכאב ראש?" שאלתי בקול צרוד של בוקר והתיישבתי על כיסא הבר בכבדות.

אביאל בחן אותי לרגע בחשד, ואז הנהן והוציא קופסא מאחד הארונות התלויים במטבח. הוא הושיט לעברי כדור וכוס מים.

בלעתי את הכדור עם המים במהירות ונשענתי על הבר.

"מה קרה לך?" שאל. ידו הונחה על כתפי בדאגה.

פלאשבקים מהמסיבה עלו בי.
"אהה, כלום.. סתם קמתי עם כאב ראש, אני לא אוכל ללכת היום לבית הספר."

"אלינור, היום יום שבת."

גירדתי בשיערי במבוכה. "אה.. נכון." גיכחתי.

אביאל הסתכל עליי בדאגה.
"את בסדר אלי? את נראת מטושתשת.." הוא כיווץ את עינייו.

מה אני אמורה להגיד לו? אני לא טובה בלשקר!
דפיקות בדלת נשמעו.

"אני אפתח." הצעתי ישר כדי להתחמק מתשובה לשאלתו וניגשתי אל הכניסה.

מולי ניצבו שחר ותום.

"היי, אלי." שחר הניח את ידו על כתפי כמחוות שלום והתקדם אל המטבח.

"איך את מרגישה?"

הפנתי את מבטי אל תום וכיווצתי את עיניי.
"אני?" בתכלס, אני רק זוכרת שרקדתי במסיבה ואחרי זה הכל מטושתש. "הכל רגיל." המשכתי את המשפט.

שחר חזר אלינו פתאום, "אחי, אתה בא?" הוא בחן את שנינו בחשד.

לפתע, משום מקום, אמה נכנסה לבית ודחפה את שחר מדרכה.
"מה לעזאזל קרה אתמול?! למה לא אמרת לי שאת הולכת?!" צרחה עליי.

"משוגעת!" שחר צעק עליה.

"תסתום את הפה, חתיכת אידיוט מגודל!"

התעלמתי מהמריבה בין השניים, סגרתי את דלת ביתי כדי שעוד אנשים לא יחליטו להיכנס פתאום ומשכתי את אמה אחריי לסלון.