נועדו להיות

7

הוא ישב על יד הבר שבמטבח עם כוס מים בידו.
שיערו שמוט על מיצחו ומרפקיו נחים על הבר, עיניו הירוקות נעוצות עמוק בי.

גמעתי את רוקי.
"הבהלת אותי. למה אתה עדיין כאן?" למרות שהרגשתי שזה אסור, התקדמתי לכיוון הבר. לכיוונו. מילאתי לעצמי גם כוס מים.

"אביאל היה עייף ואמר לי לחכות עד שתחזרי."

זה מוזר. הייתי בטוחה שאביאל סומך עליי ועל זאק.
הוא אף פעם לא חיכה לי ער כשיצאתי איתו.

כיווצתי את עיניי ובחנתי את תום.
הוא שתה בלגימה אחת את תכולת הכוס והניח אותה בתוך המדיח. נראה שהוא מרגיש בבית.

"כמה פעמים היית פה? איך זה הגיוני שלא נתקלתי בך מעולם?" שאלתי בסקרנות ולגמתי מעט מהמים. שמתי לב שרכנתי אליו מעט, אז חזרתי למקומי, בצד השני של הבר.

"הייתי כאן הרבה ולא יודע."
היה נראה שלא כל כך אכפת לו מהעובדה שהוא מרגיש בנוח בבית של אנשים שהוא מעולם לא פגש.

"אוקיי.." מלמלתי גם אני באדישות וסיימתי את המים. "אז אתה הולך?" הוספתי כשהבחנתי במבטו עליי.
עוד פעם הפרפרים האלו.. למה הוא מסתכל עליי ככה? אני לא מהבנות שנמרחות עליו במחששה.

מבלי לענות תום קם מהכיסא בפנים חתומות שמשדרות אדישות מוחלטת. הוא יותר גבוה מאביאל בקצת. צפיתי בו יוצא מהבית ונעלתי את דלת הכניסה.

לפני שנכנסתי לחדרי, בדקתי בחדרו של אביאל אם הוא באמת ישן ואז פסעתי לעבר חדרם של הוריי. כמובן, הם לא היו שם.
הם בטח נמצאים באיזה 'נסיעת עסקים שלא יכלנו לבטל ונאלצנו בשיא הצער להשאיר אתכם לבד בלי לומר.'

נאנחתי וחזרתי לחדרי, שהיה הכי קרוב למדרגות ולשירותים.
החלפתי לפיג׳מה שלי וכתבתי כמה מילים על הדייט ביומן שלי.

🝮

"אני לא יודעת, אמה.. זה לא בשבילי הדברים האלה.." הקפצתי את תיק בית הספר על כתפיי בניסיון להקל על הכובד.

אמה דחפה אותי מעט, "נו, אלי, את תמיד מבריזה לי. וחוץ מזה, בואי נהנה קצת! גם ככה ההורים שלך לא כאן ולא תוכלו לעשות קידוש.." היא חייכה חיוך מתוק שנועד לשכנע אותי להסכים.

המשפחה שלי מאוד מסורתית ואין אצלנו דבר כזה שנקרא 'ללכת לבלות עם חברים בשישי בערב.'
ביום שישי, לפי החוקים של ההורים שלי, צריך להישאר בבית עם המשפחה.

טוב. לפחות ככה זה היה פעם.

היום ההורים שלי כמעט ולא נמצאים בבית אז אין אצלנו זמן משפחה כמו פעם שהיינו רואים סרטים ומשחקים במשחקי קופסה.

"טוב," הסכמתי רק במטרה שתעזוב אותי, אבל היא חיזקה את אחיזתה בידי וקיפצה מרוב שימחה. "נו, כמה זמן לוקח לאביאל לבוא?" שאלתי ברצון מוחלט להעביר נושא. אנחנו מחכות מחוץ לשער כבר עשרים דקות.