נועדו להיות

8

꧁

"אבל את לא אוהבת אותו!" קולו של מקסוול היה נואש.
דייאנה נאנחה, "אם היית בן במשפחת אצולה היית מבין שאין לי ברירה."
"אז את מוותרת עלינו?" הוא הביט אל תוך עיניי הזהב שלה.
היא מיהרה להדחיק את רגשותיה, "עלינו?" שאלה בלחש.
הוא צעד לעברה עד שכמעט לא נותר ביניהם מרחק.
"כן, דייאנה, עלינו." ידו עלתה אל פניה וליטפה את לחייה.
המגע שלח אליה צמרמורות והיא טבעה בתוך העיניים הירוקות של-

꧂

"תום!"

שמעתי את אביאל צורח בבהלה מהסלון ושנייה אחרי זה התפרץ צחוקו של תום. מעולם לא שמעתי אותו צוחק לפני זה, אני אשקר אם אגיד שהקול הזה לא נעים באוזניי.

סגרתי את הספר בהבנה שאני לא אוכל לקרוא אותו בחיים בלי הסחות דעת ופתחתי את הטלפון שלי.

נדרכתי לגלות שהשעה כבר עשרה לשמונה בערב.
מיהרתי לנעול את נעלי הסניקרס הלבנות שלי וכמעט יצאתי מהחדר, אבל אז נזכרתי שאני מתגנבת לבית של אמה.

סגרתי את דלת חדרי ועליתי על שולחן הספרייה שלי.
פתחתי את החלון ובמעט חשש יצאתי אל מדף האבן המשופע.

ערב הקיץ הבהיר היה צונן, אבל לא קר.
שאפתי אוויר ונעמדתי על מדף האבן ברגליים רועדות מפחד. הסכנה הורגשה. אף פעם לא עשיתי דבר כזה.. להתגנב מהבית, ועוד מהחלון!

נשימתי רעדה כשגיששתי את דרכי על פני קיר הבית.
הבנתי שלהתיישב יעזור לי להיות קרובה יותר לקרקע אז עשיתי זאת והחלקתי את כפות רגליי לאורך הקיר. חיפשתי בליטות שאוכל להיאחז בהן.

לאחר שניות ארוכות של חיפושים מצאתי בליטה אחת. הנחתי עליה את כף רגלי כך שעכשיו ידיי אחזו בחוזקה על מדף האבן, רגל אחת את הבליטה ורגל נוספת באוויר.

יש לי פחד גבהים. אולי במחשבה שנייה לרדת עם הפנים לכיוון מטה לא היה רעיון מוצלח במיוחד, אבל זה המצב ואין לי דרך לחזור על עקבותיי.

עם רגלי שהייתה באוויר נאלצתי לנסות לרדת כמה שיותר למטה. אולי אם אצליח לגעת איתה בקרקע הירידה תהיה כמו קפיצה קלה.

אך במקום זה החלקתי ממדף האבן ישר אל הדשא בתנופה מהירה.
פלטתי צרחה קטנה ומבוהלת, אך מיהרתי לסתום את פי. אסור שאביאל ישמע.

רגליי וידיי צרבו מרוב כאב, התכוונתי לבחון את הנזקים אבל פתאום אותו הצחוק ששמעתי קודם נשמע ממש מולי.

הרמתי את ראשי.
תום נשען על האופנוע שלו וצחק בקולי קולות.

התרוממתי מיד מהדשא למרות המכות החזקות שספגתי וניסיתי לא ליפול בדרכי אליו. "תיהיה בשקט!"

"אלינור המתוקה בורחת מהבית?" שיעשוע ולעג הציפו את קולו.

למה דווקא הוא צפה בניסיון הראשון והכושל שלי להתגנבות מהבית?
"בבקשה אל תספר לאביאל!" לחשתי בהתחננות וניסיתי להשתמש במבט הכי חמוד ומשכנע שיכלתי. "אני מאוד רוצה ללכת למסיבה הזאת."