נועדו להיות

13

צלצול הטלפון נשמע ברחבי הבית.

"אביאל, תענה!" צעקתי מחדרי והמשכתי ללמוד למבחן באנגלית.
אם עדיין לא סיפרתי לכם את זה, הגיע הזמן שאספר; אני חרשנית לא קטנה כשזה נוגע ללימודים.

מאז שחזרתי מבית הספר אני יושבת על הכיסא בחדרי ומשננת את החומר.
"אביאל, נו אני מתכוננת למבחן בבקשה!" למה הוא לא עונה לי?

נאנחתי בעצבים וקמתי מהכיסא בחריקה רועשת.
ירדתי במדרגות ושלפתי את הטלפון מעמדת ההטענה שלו, עניתי לשיחה. "הלו?"

"היי, אלינור מתוקה, מה שלומך?" קולה של אמא שלי נשמע מהצד השני של הטלפון.

נשענתי על הקיר בחשד, "בסדר."
בדרך כלל אמא לא התקשרה אלינו כשהם נסעו לנסיעות עסקים.

"יופי, אני שמחה לשמוע. מה עם אביאל, הוא איתך?"

העפתי מבט מהיר וסרקתי את הבית.
הוא לא כאן? לאן הוא יצא?
"הוא ב... בסופר, כן. חסר חלב."

השעה כבר הייתה שעת ערב מאוחרת, ורוב הסופרים באיזור כבר נסגרו, אבל למזלי היא לא שמה לב.

"אה.. אוקיי.." מלמלה. "הוא סיפר לך..?"

נדרכתי. "מה יש לו לספר לי?"

יכלתי לשמוע אותה נאנחת, "הנסיעת עסקים שלי ושל אבא תהיה קצת יותר ארוכה ממה שחשבנו."

"כמה ארוכה?"

"שנתיים."

השפלתי את מבטי. ידעתי שזה יגיע.

"ברור שנבוא לארץ לבקר אתכם, לא נשאיר אותך ואת אביאל לבד." אמא מיהרה להוסיף, ואני התאפקתי מלומר, 'כאילו שעד עכשיו לא עשיתם את זה.'

"מתוקה שלי, את שומעת אותי?"

התיישבתי על הספה והנחתי לעצמי לשקוע.
"כן."

"אוקיי, בסדר. מחר אבא ואני נבוא ונדבר איתכם פנים מול פנים, טוב?"

לא עניתי לה. ניתקתי את השיחה וזרקתי את הטלפון על הספה בייאוש.
אני מתגעגעת למה שהמשפחה הזאת הייתה פעם, למה שהבית הזה היה פעם.

עליתי לחדרו של אביאל כדי לוודא שהוא באמת לא בבית.

בטח אמא סיפרה לו את זה ועכשיו הוא נסער.
היא התקשרה כדי לנסות להרגיע אותו אבל לצערה אני עניתי.

מי יודע איפה הוא נמצא עכשיו? למה הוא לא הודיע לי כלום?

ירדתי במדרגות והתקשרתי אליו מהטלפון שלי.
המענה הקולי ענה לי מספר פעמים.

התיישבתי על הספה והשארתי את הטלפון לידי למקרה שאביאל יתקשר אליי פתאום, אבל ככל שהדקות עברו עיניי נעצמו ושקעתי לתוך שינה מתוקה.