נועדו להיות

24

עיניי נפקחו בבת אחת בגלל אור השמש מחלוני.
הזדקפתי במיטתי בתשישות ומתחתי את ידיי תוך כדי פיהוק.

רגע אחד.

תום.

הבזק תמונות שלי ושלו מתנשקים ממש על המיטה שאני יושבת עליה עכשיו צצו בראשי. ידי הונחה על פי במבוכה.

מיהרתי להביט לצד השני של מיטתי.
הוא לא כאן.

זה היה חלום?
לא. אין סיכוי. אני עדיין מסוגלת להריח אותו.

יצאתי מחדרי וגררתי את עצמי אל השירותים.

ציחצחתי את שיניי ופגשתי בפניי הסמוקות במראה.
רק המחשבה שהוא היה כאן גורמת לי להסמיק, אבל מה שהיה אתמול בלילה עבר גבול אחר. ובכל זאת אני לא מרגישה אשמה.

ירדתי במדרגות וכשפניתי למטבח הבחנתי בדמות עם גב חשוף.

חיוך עלה על שפתיי.
"לא הלכת."

תום מיד הסתובב אליי עם פלג גופו העליון.
"איך את אוהבת את הסלט?"

התקרבתי אליו. עיניי נפתחו לרווחה כשהבנתי שהוא מכין לנו ארוחת בוקר. "חתוך דק, עם הרבה לימון ומלח."

בהיתי בשריריו ובריכוז על פניו כשהוא חתך את הירקות בדיוק כמו שרציתי.

"את חייבת להפסיק להסתכל עליי ככה." אמר פתאום, והניח את הסכין על הקרש. "אני עוד אחתוך לעצמי אצבע בטעות."

לחיי האדימו.
"סליחה."

תום צחק.
אני אוהבת את הצחוק שלו.

"את משהו מיוחד, אלינור קליין."

הדרך שבה הוא אומר את שמי יכולה לגרום למיליון פרפרים לפרוץ מבטני.

אני לא יודעת מאיפה האומץ נחת עליי כשהחלטתי לעמוד על קצוות אצבעותיי ולתת לו נשיקה, אבל המהירות שבה הוא הניח את ידו על פניי ונישק אותי בחזרה גרמה לי להבין שעכשיו זה יהיה דבר שנוכל לעשות כל הזמן - בסוד, כמובן.

לאחר כמה דקות, התיישבנו בשולחן בשביל לאכול את ארוחת הבוקר המפוארת שתום הכין לנו.
היא כללה חביתות מושקעות עם סלט, ולחם- מסתבר שבזמן שישנתי הוא הספיק לקפוץ למאפייה.

"תגיד," התחלתי לומר ומרחתי גבינה על פרוסת לחם, "אני יודעת שכנראה יש לכם איזשהו קוד של בנים, אבל שמעת משהו על שחר ואמה?"

תום סרק את פניי.
"גם אם יש לנו, אני שובר אותו בדיוק עכשיו גם ככה. וכן, יש לי מידע. אבל אם אני אספר לך, אצטרך להרוג אותך."

גלגלתי את עיניי ובעטתי ברגלו מתחת לשולחן.
"התוצאות יהיו גרועות יותר אם לא תספר לי." זעפתי.

הוא גיחך, "אוקיי, בסדר. בן סיפר שהוא ראה אותם מתנשקים בבית שלו."

המזלג נשמט מידי.
"באמת?"