נועדו להיות

20

הוצאתי את ספר הביולוגיה מהתא ונעלתי אותו.
אירועי אתמול עדיין צפים במחשבתי.

מה קרה לו? לרגע אחד הוא יכול להיות הכי חמוד בעולם, אבל ברגע השני הוא הופך להיות אדיש וקר.

"בוקר טוב!" אמה צצה לפתע לידי.

"היי לך."

היא נשענה על אחד הלוקרים והביטה בי בציפיה, "שמעת מה קרה אתמול?"

הנדתי את ראשי לשלילה והרמתי את התיק בחזרה על גבי.
התחלנו ללכת באיטיות במסדרון הומה הילדים.

"אז אתמול שחר בא אליי הביתה. דיברנו, הוא ביקש סליחה ושאל אם אני רוצה לצאת איתו למסיבה."

חיוך עלה על שפתיי, לפני שהספקתי לדבר היא המשיכה.

"אבל זה לא העניין. היינו במסיבה והכל היה בסדר, אבל אז הגיע איזה נער שאמר..." קולה דעך.

הסתכלתי עליה, "ש..? מה הוא אמר?"

"הוא דיבר עם כמה בנים ושיתף אותם במה הוא חושב עלייך. אני לא באמת רוצה לחזור על מה שהוא אמר, אבל זה לא היה תמים במיוחד."

הרגשתי את החיוך שלי יורד.
ידעתי מי יוכל לומר דבר כזה, ובדיוק אחרי השיחה שהייתה לנו בבר.

"למה לא עצרת אותו?" שאלתי.

הפנים של אמה האדימו, "כי...לא הייתי בדיוק שם. הייתי עם שחר בחוץ.. אבל כששמענו את הצעקות נכנסנו למועדון בחזרה."

"צעקות?"

"כשנכנסנו ראינו את הנער שדיבר עלייך על מוטח הריצפה, ואת תום מכה אותו. הוא די כיסח אותו." חיוך קטן עלה על שפתיה.

נכנסנו לכיתה הריקה.

אז בגלל זה תום היה ככה.
הוא כיסח את מי שהתייחס אליי בחוסר כבוד.

לחיי האדימו, ולא יכלתי לעצור את השימחה המגוחכת.
"הוא הגן עליי! תום בלייק הסתבך בצרות בגללי!"

אמה ציחקקה, "תירגעי, יש לך חבר!"

ניסיתי למחוק את החיות מפניי.
היא צודקת, זה לא בסדר.

אבל לעזאזל, הוא באמת מצליח להשפיע עליי ככה.

כשהרמתי את עיניי ראיתי שאמה בוהה בנקודה מעליי, חיוכה ירד.

"כבר לא. אני לא אהיה טרחה בשבילך יותר, אלינור." קולו של זאק נשמע מאחורי.

הסתובבתי אליו.
"זאק.." לחשתי בהלם והוא יצא מהכיתה, רצתי אחריו.

"רגע, זאק, חכה!" ירדתי אחריו במדרגות ורדפתי אחריו במסדרון.

"זאק!"