נועדו להיות

16

דפיקות בדלת הפתיעו אותי בשבת בערב.

ירדתי במדרגות והבטתי בשעון הבן מאה ואחת עשרה שנים שעובר במשפחתי מדור לדור. הוא אמור לעבור לאביאל.

פתחתי את הדלת ומולי ניצבה ריבקה, השכנה-סבתא שלי.
היא בת שמונים ותמיד הזכירה לי את סבתי. אני מתגעגעת אליה מאוד.

"ערב טוב, חמודה." היא חיבקה אותי ביד אחת וביד השניה החזיקה חמגשית.

מיד לקחתי אותה מידה כדי להקל עליה.
"היי ריבקה, בואי, תיכנסי."

אני לא מסדרת עם כל השכנים שלי, הם לא הכי נחמדים בעולם.
הכרתי את ריבקה בסופר לפני כמה שנים. היא עזרה לי לבחור ירקות ומאז התחלנו לדבר.

לפני שהכרנו היא הייתה נראית לי זקנה עשירה וחמוצה, אבל הכרתי בן אדם מדהים.

הכנתי לשתינו תה וישבנו בספה.

"הבנתי ששלחו את אביאל לפנימיה צבאית?" חצי שאלה חצי אמרה.

מבלי רצון השפלתי את מבטי.

"אל תרכיני את ראשך לעולם, אלינור." קולה היה רציני והנהנתי בידיעה שאמשיך לעשות את זה עוד הרבה.

זה פשוט ממש מעציב אותי, אני לבד עכשיו." ניסיתי לעצור את שפתיי מלרעוד.

ריבקה לגמה מהתה.
"את חזקה. כשהתגרשתי מבעלי השני, הייתי עצובה כמוך, אבל אז הבנתי שזה פחות כביסה לעשות." חייכה.

גיכחתי והנדתי את ראשי.

"דיברתם מאז שהוא נסע?" שאלה.

חיוכי ירד. "לא. הוא אמר שברגע שהוא יוכל הוא יתקשר."

"תחכי. לא יקרה כלום." היא שתתה את תכולת התה והורידה את האלומיניום מהחמגשים בידיה הרועדות. "לעומת זאת, אם לא תוכלי את העוגיות, להן כן יקרה משהו."

חיוך מילא את פניי.

ריבקה היא זקנה מלאת חיים.
אני רוצה להיות כמוהה, רק בלי הקטע של חמשת הבעלים שהיא התגרשה מהם.

"את לא היית צריכה, ריבקה." הודתי לה ולקחתי עוגיה.

"הבטן שלך אומרת משהו אחר."

דחפתי עוד עוגיית חמאה לפי.
"זה פשוט ממכר."

"תאכלי כמה שתירצי, מתוקה.. את מאוד רזית." אמרה בישירות.

כבר שבוע שאני לא אוכלת ארוחות צהריים וערב אמיתיות.
בישול מעולם לא היה הצד החזק אצלי. זה ממש לא עוזר לגדילה שלי.

"כמה זמן לא אכלת ארוחה טובה?" ריבקה העבירה את ידה בשיערי בדאגה ברורה.

דמעה בוגדנית ביצבצה מעיני.
מחיתי אותה לפני שהגיעה ללחיי.

"תשחררי את זה."

בשנייה אחת דמעותיי התפרצו.
מאז שאביאל עזב לא בכיתי בכלל, נכנסתי לאדישות מוחלטת בנושא.