נועדו להיות

14

הבוקר התחיל שונה.
לא קמתי מצפצופיו של השעון המעורר, אלא מליטופים נעימים על לחיי. הכרתי את המגע הזה טוב. יותר מידי טוב.

"היי, מתוקה שלי." קולה השקט של אימי גרם לי לפתוח את עיניי במהרה.

"אמא?" שאלתי, עדיין מעורפלת מהשינה.
לא הייתי בטוחה אם אני חולמת על הימים הטובים של פעם, או שהיא באמת נמצאת כאן עכשיו.

חיוך עדין עלה על שפתיה, אך דמעות ביצבצו בעיניה.
"בוקר טוב, יפה שלי.."

הבנתי שזה לא חלום. הזדקפתי לישיבה ופיעקתי בניסיון להוציא את העייפות ממני. "מה השעה?" בטח מוקדם, אם השעון שלי עוד לא צילצל.

"עוד מעט שש." ענתה לי ואז נשמה עמוק.

משהו לא בסדר. כל שמץ לחיוך שהופיע על פניי נעלם.
"איפה אבא?"

אמא סידרה את שיערה, שהיה זהה לשלי, ושתקה למשך כמה רגעים.
"מאמי.. את ידעת שאביאל היה ככה כל הזמן הזה?"

כיווצתי את גבותיי.
למה היא התכוונת?
"מה..? אני לא.."

"כשניכנסנו הביתה... אחיך הגדול היה מעולף על הספה. אנחנו משערים שהוא לקח איזה משהו." לפני שהספקתי למחות היא המשיכה, "מה שלא השאיר מקום להשערות היה בקבוק האלכוהול הריק לידו, ומספר מכובד של סיגריות משומשות."

אבל איך זה הגיוני?
תום ושחר החזירו אותו הביתה, ולפני שהלכתי לישון וידאתי שהוא אכן ישן. זה פשוט לא יכל לקרות.
למה הוא עשה את זה?

רעש של גלגלי מזוודה נגררת על הריצפה גרם לי לזנק מהמיטה ולצאת מחדרי אל המסדרון.

ליבי דילג על דפיקה כשצפיתי באחי הגדול ובאבא מורידים כמה מזוודות אל הסלון.

חייכתי בהיסוס, "מוזר. למה המזוודה של אביאל נמצאת בין המזוודות שלכם?" זה לא קורה. אין סיכוי. חייבת להיות סיבה.

יכלתי לשמוע את אימי מתחילה לדבר אבל אביאל קטע אותה,
"מעיפים אותי לפנימיה צבאית, אלי."

הרגשתי שכל קולי נמלט, לא רצה להיות חלק מהסיטואציה הזאת.
נשמתי עמוק וכל מה שהצלחתי לומר היה, "לא.."

איך הם מסוגלים לעשות לו את זה?
הוא לא עשה שום דבר נורא, אפשר לעזור לו! לפנות לאיש מקצוע! למצוא את הגורם לבעיה.. הם הבעיה! אח שלי לא אשם!

המשפחה שלנו התפרקה כבר מזמן.
אביאל היה כל מה שנותר לי מהזיכרון העצוב של הבית שנהגנו להיות.
ועכשיו גם הוא הולך.

רצתי אל חדר השירותים ונעלתי את הדלת מאחוריי.
נשענתי עליה ונתתי לדמעות לשטוף את פניי.

"אלינור מרו קליין!" אימי זעפה מבעד לדלת.

ניחשתי שאפי אדום כמו של ליצן.